שלמה המלך מסכם את הישגיו חסרי התקדים ואת הצלחתו הכבירה בעולם החומר. לצד העשייה השופעת, הוא מדגיש כי גרעין אישיותו השכלי והרוחני לא נפגע מעושרו וממעמדו, אלא המשיך ללוות אותו.
המילים וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מתארות את צמיחתו העצומה בענייני העולם ואת ביצועם של מעשים גדולים ומופלאים [מצודת דוד, אבן עזרא], גדולה שהתעצמה גם מתוך תחושת שמחה [תעלומות חכמה]. כאשר הוא מציין כי גדל מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי, ההתייחסות המרומזת היא בעיקר לאביו, דוד המלך. מתוך כבוד לאביו נמנע שלמה מלומר במפורש שעלה עליו בחכמתו, ובחר בניסוח כללי [תורה תמימה]. הצלחתו היתרה לא נבעה רק מעצם היותו בן מלך שירש את כיסאו, אלא מפעולותיו העצמאיות [ביאור שטיינזלץ].
ההצהרה אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי מבטאת את הישרדותה של חכמתו, שכן המילה עָמְדָה פירושה נתקיימה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלמרות עיסוקיו הרבים בענייני העולם והטרדות המרובות הכרוכות בניהול ממלכה כה עשירה, חכמתו לא נשכחה ולא סרה ממנו. לצד זאת, יש המפרשים כי החכמה לא רק נשארה עמו באופן פסיבי, אלא עמדה לעזרתו המעשית, והיא זו שאפשרה לו לנהל את עסקיו ולהשקיע את משאביו בתבונה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף הנשען על מדרשי חז"ל מפרש את המילה אַף לא רק במובן של "גם", אלא כרמז לאופן שבו קנה את חכמתו. החכמה שהחזיקה מעמד עד זקנותו היא זו שנלמדה ב"אף" – כלומר, מתוך יגיעה ובזיעת אפיים. פירוש חלופי לאותה דרשה מציע כי מדובר בתורה שלמד מתוך שתיקה והכנעה, גם כאשר רבו כעס עליו ("באפו של רבי"). בזכות ענווה זו, זכה שחכמתו תתקיים בו לתמיד [תורה תמימה].