אדם מקדיש את חייו לעבודה קשה, לדאגות ולצבירת הון, אך בסופו של דבר ניצב מול השאלה המהדהדת לגבי התועלת האמיתית שצומחת מכל המאמץ והסבל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש לתהות על חוסר התוחלת שבעמל הפיזי והנפשי בעולם הזה, ועל היתרון והרווח שנותר לאדם בסוף דרכו.
המילה הֹוֶה נגזרת מלשון הוויה וקיום, כלומר מה יהיה לאדם בסופו של דבר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והכוונה היא איזה יתרון, טובה או רווח מופקים מן המאמץ [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. הביטוי וּבְרַעְיוֹן לבו מפורש בשני אופנים המשלימים זה את זה: מצד אחד מדובר בריבוי מחשבות והרהורים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ומצד שני הכוונה היא לשברון לב, דאגה וחרדה [רש"י, מצודת ציון, צאינה וראינה]. במילה שְׁהוּא, האות שי"ן מנוקדת בשווא [מנחת שי].
העמל אינו רק פיזי, אלא מלווה במועקה נפשית כבדה. ידוע כי העושר מביא עמו פחד ומחשבות טורדניות רבות [אבן עזרא]. התסכול הגדול נובע מהאירוניה הטראגית של החיים: האדם עובד בפרך ודואג רבות כדי לצבור ממון, אך לבסוף נאלץ להשאיר את כל פרי עמלו לאחרים ולאנשים זרים [רש"י, צאינה וראינה]. לאור זאת, נשאלת השאלה מדוע האדם בכלל מתפתה לשקוע בעמל כה רב תחת השמש [מצודת דוד], ומה יפיק מכל אלה בסוף [ביאור שטיינזלץ].
מנקודת מבט נוספת, תחושת חוסר התוחלת הזו מתעצמת כאשר ישנה תחושה של סילוק ההשגחה האלוהית; במציאות שבה נדמה כי אין השגחה, כל עמלו של האדם מאבד את משמעותו לחלוטין [תעלומות חכמה].