שלמה המלך, לאחר שהגיע לפסגת ההישגים החומריים והרוחניים, מסכם את מסע החיפושים שלו. דבריו מציגים את המתח שבין מימוש כל התשוקות לבין ההבנה המפוכחת של מה שנותר בסופו של דבר בידי האדם.
המילים שָׁאֲלוּ עֵינַי מתארות את הבקשה והדרישה [ביאור שטיינזלץ], שכן הלב חומד ורוצה רק לאחר שהעיניים רואות את הדבר [מצודת דוד]. על כך מצהיר קהלת לֹא אָצַלְתִּי, כלומר לא ריחקתי, לא הבדלתי ולא מנעתי מעצמי דבר [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים מילה זו מלשון לקיחה, שכן שלמה לקח לעצמו חלק מכל דבר שחפץ בו [אבן עזרא], בדומה להדלקת נר ממנורה שאינה מחסירה מאור המקור [רש"י].
הפרשנים נחלקים בשאלה מהי אותה השמחה שעליה נאמר לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה. הגישה האחת רואה בכך שמחה חומרית וארצית, כדוגמת שמחת העושר וריבוי הנשים [תורה תמימה]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את השמחה והעמל במישור הרוחני. לפי קו מחשבה זה, השמחה נבעה מלימוד התורה, מפתרון שאלות הלכתיות מורכבות ודיני איסור והיתר שהציגו בפניו חברי הסנהדרין [צאינה וראינה], ומקיום מצוות מעשיות כמו הפרשת חלה וניסוך היין [תורה תמימה]. כמו כן, יש הרואים בפסוק רמז לכך שעיקר עמלו של שלמה התרכז בבתי מדרשות, בתלמידים ובבתי כנסיות [רש"י].
כאשר קהלת מוסיף כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, הוא מכיר בכך שכל עשייה מלווה גם בקושי ובעצב. עם זאת, עוצמת השמחה שהפיק גברה משמעותית על העמל, ולכן הוא בחר להתמקד בה ולהשליך מנגד את העצב [מצודת דוד]. השמחה עצמה הייתה השכר הישיר על יגיעתו [אבן עזרא].
סיומו של הפסוק, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי, זוכה לשני כיווני פרשנות מנוגדים. הגישה החיובית גורסת כי החלק שנותר לאדם הוא עצם השמחה בעולם הזה [מצודת דוד, אבן עזרא], או השכר הטוב השמור לו לעולם הבא בזכות עמלו בתורה [צאינה וראינה].
לעומת זאת, פרשנות המבוססת על המדרש מציגה קריאה טראגית של המילים, ורואה במילה "וזה" תיאור של שבר גדול. לאחר ששלמה הודח מכיסאו על ידי אשמדאי, כל שנותר לו מכל מלכותו העצומה היה רק מקל הנדודים שלו או קערת חרס פשוטה לשתייה [רש"י, תורה תמימה, תעלומות חכמה]. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שמלך אשר הורגל בתפנוקים ובחיי פאר, מצא את עצמו נודד כעני שמכים אותו בקנה, ונאלץ לאכול תבשיל גריסים פשוט של המוני העם. באותה שעה בכה שלמה והכיר בכך שזהו כל חלקו שנותר לו מכל עמלו [תורה תמימה].