קהלת, פרק ב׳, פסוק י׳

שלמה המלך מסכם את מסע חיפושיו ומצהיר כי כל דבר שראו וחמדו עיניו הוא לקח לעצמו, וכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, כלומר הוא לא הבדיל ולא מנע מעצמו מאומה. הוא מעיד כי לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, בין אם זו שמחה ארצית של עשירות ובין אם זו שמחה רוחנית הנובעת מלימוד תורה וקיום מצוות. למרות הקושי הכרוך בעשייה הוא מוסיף כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, שכן עוצמת השמחה גברה על העצב והייתה השכר הישיר ליגיעתו. סיכום הדברים במילים וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי יכול להתפרש כהבנה חיובית שעצם השמחה והשכר הרוחני הם החלק שנותר לאדם. מנגד, ביטוי זה עשוי לתאר שבר טראגי בו המלך המודח בוכה על כך שנותרו לו רק מקל נדודים וקערת חרס פשוטה מכל מלכותו.