שלמה המלך ממשיך לתאר את העושר העצום והמעמד המלכותי שצבר, תוך פירוט כוח האדם והרכוש החי שהיו ברשותו.
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת ההבדל שבין העבדים והשפחות לבין וּבְנֵי בַיִת. יש המפרשים כי הכוונה היא לעבדים שנולדו בתוך הבית עצמו [אבן עזרא]. לעומת זאת, פרשנות אחרת מבחינה במעמדם התעסוקתי: בני הבית אינם עוסקים במלאכה פשוטה כעבדים וכשפחות, אלא הם הממונים והמשגיחים על צורכי משק הבית [מצודת דוד]. גישה נוספת רואה בכך תיאור של מנהל מלכותי מאורגן, הכולל שנים עשר שרים שכל אחד מהם היה אחראי לכלכל את המלך ואת אנשיו במשך חודש אחד בשנה [צאינה וראינה].
מעבר לתיאור העושר הפיזי, יש המוצאים במילים קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת רמז לירידה רוחנית. לפי פירוש זה, יצרו הרע של המלך גבר עליו עד שנכשל באיסור התורה על מלך להרבות סוסים, חטא שנרמז גם בשימוש במילה מִקְנֶה [תעלומות חכמה].
לגבי רכושו החי, המונח וָצֹאן משמש בפסוק כשם כולל המאגד בתוכו גם כבשים וגם עיזים [אבן עזרא]. עושר זה היה חסר תקדים ועלה על כל מי שקדם לו, ובפרט על כל המלכים ששלטו לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, כולל מלכי הגויים שישבו בעיר בעבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית, הפסוק משתמש בלשון רבים במילה שֶׁהָיוּ, בניגוד לפסוק המופיע בהמשך הפרק (פסוק ט) שבו נכתב "שהיה" בלשון יחיד. תופעה זו היא חלק ממסורת דקדוקית המציינת זוגות מילים קבועים במקרא המופיעים באותו עניין בשינוי קל [מנחת שי].