תחושת השבריריות של הקיום האנושי וההכרה בזמניותם של ההישגים החומריים, מובילות לא פעם לייאוש עמוק. כאשר האדם מתבונן במציאות העולם הפיזי ובגורל עמלו, עשויה להתעורר בו אכזבה קשה מעצם הקיום הארצי.
הכרזה זו, וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים, מבטאת תחושת מיאוס עמוקה. מבחינה לשונית, המילה הַחַיִּים משמשת בפסוק זה כשם תואר ברבים, בדומה למילים אחרות בשפה העברית שמופיעות רק בצורת רבים ואין להן צורת יחיד [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי השנאה והמיאוס אינם מופנים כלפי עצם הקיום, אלא ספציפית כלפי חיי העולם הזה והבליו. גישה אחת מסבירה כי ייאושו של החכם נובע מראייה נבואית, שכן הוא חזה מראש את רשעותו של דורו של רחבעם בנו [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת תולה את המיאוס בהתבוננות פילוסופית על רוע הסדר החברתי והעולמי, כדוגמת מציאות שבה רשעים שולטים בצדיקים [תעלומות חכמה]. בנוסף, קיימת ההבנה שגם אם האדם מצליח ליהנות וליצור בעולם, דבר אינו נשאר לנצח, ואין למעשיו החומריים כל משמעות מעבר להווה המיידי [ביאור שטיינזלץ].
תחושת המועקה מתגברת לנוכח הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ביטוי זה מתייחס לכלל האירועים, הפעולות וההתנהלות של העולם הפיזי, אשר אינם מיישרים קו עם רצונו של האדם [מצודת דוד]. המונח "תחת השמש" מדגיש שמדובר בעולם החומרי המנוהל על ידי חוקי הטבע והמזל, בניגוד למעשים רוחניים של תורה ומצוות המצויים כביכול "מעל השמש" [אלשיך, תעלומות חכמה].
המסקנה העולה מכל אלה היא כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. במעשים החומריים אין כל תועלת אמיתית, והם גורמים לשברון רוח ולמפח נפש, שכן האדם לעולם אינו בא על סיפוקו המלא והתוצאה לעולם אינה תואמת לחלוטין את מחשבתו ותכנונו המקורי [מצודת דוד]. בעוד שרוב בני האדם מסכנים את נפשם ורוחם ברדיפה אחר הבלי העולם, החכם כואב את העובדה שאת כל עמלו החומרי הוא ייאלץ להשאיר מאחור בעולם הזה, אולי אפילו לאדם סכל, בניגוד להישגים רוחניים שאותם הוא יכול לקחת עמו לעולם הבא [אלשיך].