לאחר תקופה ארוכה של השקעה עצומה בבנייה, יצירה, צבירת רכוש ורדיפה אחר תענוגות, מגיע רגע של התבוננות פנימית וחשבון נפש. המבט המעמיק על מכלול ההישגים האנושיים בעולם החומרי מוביל למסקנה נוקבת בדבר חוסר התוחלת שבהם, שכן הם אינם מעניקים לאדם את הסיפוק והנצחיות שלהם קיווה.
הפרשנים מסכימים כי המילה וּפָנִיתִי מבטאת הפניה של תשומת הלב, מעין סיבוב לאחור והפניית השכל כדי להרהר ולהסתכל בעין ביקורתית על כל מה שנעשה עד כה. הכפילות בפסוק, בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, באה להדגיש במילים שונות את סך כל הפעולות שהושקע בהן מאמץ רב [מצודת דוד]. לאחר בחינה זו, המסקנה היא שהַכֹּל הֶבֶל, שכן למרות כל העשייה, האדם נותר חסר [רש"י] ואין בבתים, בשדות ובתענוגות שום תועלת נצחית ומשמעות אמיתית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
תחושת האכזבה מומחשת בביטוי וּרְעוּת רוּחַ. המילה וּרְעוּת נגזרת מלשון שבירה, והמילה רוּחַ משמעותה רצון. כלומר, יש כאן שבירת הרצון ושברון הנפש; האדם עמל מתוך שאיפה ורצון שהישגיו החומריים יתקיימו לנצח, אך המציאות טופחת על פניו ושוברת את רצונו כשמתברר שאין הדבר כך [מצודת דוד, מצודת ציון, אלשיך]. על כן, וְאֵין יִתְרוֹן, כלומר אין כל רווח או תוספת של ממש, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, דהיינו במקום עולם הזה החולף [מצודת דוד, מצודת ציון].
עם זאת, מתוך הראייה הכוללת של הפסוק, עולה הבחנה מהותית בין סוגי העמל השונים. בעוד שהעסק בענייני העולם הזה והחכמות החיצוניות מתבררים כסכלות ואכזבה, עמל התורה והמצוות הוא החכמה האמיתית. הסיבה שלכאורה נראה שגם להם אין יתרון, היא משום שהפסוק מדגיש שאין יתרון תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – כלומר, התגמול והשכר על לימוד התורה וקיום המצוות אינם ניתנים בעולם הזה, אלא שמורים לעולם הבא ולעולמות העליונים [צאינה וראינה, אלשיך].