חיי האדם בעולם מורכבים לעיתים קרובות ממעגל בלתי פוסק של תשישות פיזית וטרדה מחשבתית, מעגל שאינו מותיר מקום למנוחה אמיתית.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר את המציאות האנושית שבה כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ. המילה עִנְיָנוֹ מפורשת כמנהגו ודרכו של האדם בעולם [רש"י]. במהלך שעות היום, האדם מתמודד עם כאבים, פגעי הזמן וצרות שונות. הוא חווה כעס ועוגמת נפש משום שפעולותיו וענייניו ההכרחיים כמעט ולעולם אינם מתנהלים בדיוק כפי שתכנן ורצה [מצודת דוד, אבן עזרא].
חוסר השלווה אינו מסתיים עם תום היום, אלא ממשיך אל תוך הלילה, שכן גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּוֹ. גם כאשר הגוף שוכב לנוח, הלב והמחשבה נותרים ערים ומוטרדים משאלות שלא נפתרו במהלך היום [ביאור שטיינזלץ]. עבור האדם הטרוד באגירת רכוש וקניינים, שלל המחשבות והדאגות מונעים מנוחה של ממש [מצודת דוד]. יתרה מכך, טרדות היום חודרות אל שעות השינה באמצעות חלומות המושפעים ישירות ממחשבות היום [אבן עזרא]. המסקנה העולה מכך היא שגַּם־זֶה הֶבֶל הוּא, כלומר עצם הטרדה המחשבתית ודאגות הלילה, אפילו ללא העמל הפיזי של אסיפת הרכוש, הם עוד אחד מההבלים הריקים הנוהגים בעולם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד התיאור של טבע האדם, קיימת גישה מדרשית הלוקחת את הפסוק לכיוון היסטורי ומוסרי, ורואה בו תיאור של דורות רשעים ומערכת היחסים שלהם עם ה' [תורה תמימה]. לפי גישה זו, המכאובים והכעס מתארים את הצער שהכעיסו דורות אלו את ה' במעשיהם הרעים. כך למשל, אנשי דור המבול חטאו בגזל ביום, ובלילה לא שכב ליבם מלחשוב ולתכנן חטאים נוספים למחרת, ובפרט חטאי עריות. בדומה לכך, המצרים העבידו את ישראל בפרך ביום, וגם בלילה לא הניחו להם ודרשו מהם לבצע עבודות פרטיות בבתיהם.
מנגד, חוסר המנוחה בלילה מפורש באותה גישה גם כלפי ה' עצמו. בגלל רשעותם של דור המבול, אנשי סדום והמצרים, ה' כביכול לא נח, אלא תכנן את פורענותם ביום ובלילה, והביא עליהם עונשים מתמשכים כדוגמת ארבעים ימי המבול, המטרת האש והגופרית על סדום, ומכת בכורות שהתרחשה בחצות הלילה [תורה תמימה].