חלוקת המשאבים והשכר בעולם נראית לעיתים שרירותית, אך במבט מעמיק מתגלה בה חוקיות שבה עמלו של האחד נועד בסופו של דבר לשרת את האחר.
כאשר המקרא מדבר על לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאדם שמעשיו רצויים ואהובים לפני ה'. לאדם זה ה' מעניק חׇכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה. מתנה זו מתבטאת בשני מישורים עיקריים: במישור הרוחני, זהו לב פתוח לעסוק בתורה ובמצוות [רש"י, צאינה וראינה] ותבונה להקדיש את החיים לעשיית חסד וצדקה [מצודת דוד]. במישור הגשמי והנפשי, זוהי היכולת לראות נחת בעמל, ליהנות ממאכל, ממשתה ומלבוש נאה [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ולשמוח בחלקו בין אם הוא רב או מעט, ואפילו אם מדובר בממון שאחרים יגעו בו [אבן עזרא]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת כי החכמה והדעת הניתנות לצדיק הן ההבנה העמוקה לקבל ייסורים בשמחה, מתוך ידיעה ששכרו האמיתי והנצחי שמור לעולם הבא [תעלומות חכמה].
לעומת זאת, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס. המילה עִנְיָן מתפרשת כאן כדאגה, טרדה ותשוקה אובססיבית לצבור רכוש והון רב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אולם, כל עמלו של החוטא אינו אלא הכנה לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָֽאֱלֹהִים. הרשע טורח ואוגר, אך בסופו של דבר הרכוש יילקח ממנו ויועבר לידי הצדיק [אבן עזרא]. תבנית היסטורית זו של העברת עושר מהחוטאים לטובים חוזרת על עצמה לאורך הדורות, כפי שניתן לראות באברהם שירש את רכוש נמרוד, ביצחק שלקח את עושר אבימלך, ביעקב מול לבן, בעם ישראל שירש את ארץ הכנענים, בחזקיהו שלקח את שלל סנחריב, ובמרדכי ואסתר שקיבלו את בית המן [תורה תמימה, רש"י, צאינה וראינה].
ברובד מופשט יותר, "איסוף" זה של החוטא מתייחס גם למצוות ומעשים טובים מעטים שהוא אולי מסגל לעצמו בעולם הזה. בסופו של דבר, הרשע מאבד את חלקו הרוחני והוא מועבר לצדיק, שנוטל את חלקו וחלק חברו בגן עדן. כך נוצר מצב שבו הרשע גוזל ממון גשמי חסר ממשות בעולם הזה, אך משלם על כך בחלקו הנצחי בעולם הבא, שמועבר לצדיק [תעלומות חכמה].
סופו של תהליך זה מוגדר במילים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ. הצירוף רְע֥וּת רֽוּחַ מתבאר כשברון רצון [מצודת ציון], שכן הרכוש נלקח מהחוטא בעל כורחו ונגד רצונו [מצודת דוד]. ההתעסקות בצבירת ההון מתוארת כהבל ממספר סיבות: ראשית, משום שיש בכך תסכול מובנה – הבריות עמלות קשות ואדם אחר לוקח את פרי עמלן [רש"י]. שנית, יש בכך החמצה טראגית עבור החוטא, שכן הוא היה מפיק תועלת רבה יותר לו היה בוחר לעשות חסד וצדקה בהונו מרצונו החופשי, במקום שההון יילקח ממנו לבסוף [מצודת דוד]. לבסוף, עצם ההתעסקות בשאלות של צבירת רכוש היא חסרת תוחלת, שכן לעולם אין לדעת כיצד ינהגו היורשים – בין אם הם בניו של הצדיק ובין אם של הרשע – והאם ימשיכו בדרכי אבותיהם או יאבדו את הרכוש שהושאר להם [ביאור שטיינזלץ].