הפסוק מעלה תהייה קיומית נוקבת הנובעת מהמפגש עם סופיות החיים, ובוחן את ערכן של החכמה והצדק נוכח העובדה שהמוות ממתין לכל אדם.
בתחילת הפסוק מתאר החכם את הרהוריו לנוכח גורלם המשותף של בני האדם: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי. ה"מקרה" הוא המוות, הפוקד את כל באי העולם ללא הבחנה בין טוב לרע, עני או עשיר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך עולה השאלה וְלָמָּה חכמתי, כלומר לשם מה ומה התועלת בהשקעה היתרה בחכמה אם בסוף הדרך ממתין גורל זהה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים מציגים שני רבדים מרכזיים להתלבטות זו. ברובד המוסרי והמעשי, השאלה היא לשם מה להתאמץ להיות צדיק וחכם, אם בסופו של דבר הצדיק והרשע חולקים את אותו גורל פיזי ומתים [רש"י, צאינה וראינה]. ברובד הפילוסופי והרוחני, מתעורר ספק עמוק לגבי הישארות הנפש לאחר המוות. החכם מתמודד עם טענה פילוסופית לפיה נפש האדם היא רק כוח ביולוגי וחומרי שאובד עם מות הגוף, בדומה לכסיל ולרשע שעליהם נגזר עונש של כריתת הנפש. אם אכן אין לנפש קיום רוחני נצחי, הרי שאין כל יתרון לחכמה על פני הסכלות [תעלומות חכמה].
בחלקו השני של הפסוק, החכם מגיע למסקנה: וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל. הפרשנים נחלקים בהבנת כוונתו במשפט זה, ומציגים שתי גישות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההרהור עצמו והמחשבה שאין הבדל בין החכם לכסיל – הם ההבל [מצודת דוד]. גישה זו מנמקת את טעותו של ההרהור בשני אופנים. ראשית, ישנו הבדל עצום בזיכרון שהם מותירים אחריהם. החכם והצדיק נזכרים לטובה ומותירים שם טוב וכבוד לילדיהם, בעוד שהרשע והכסיל נזכרים לרעה, וכל עושרם והצלחתם אובדים ונשכחים במהירות [רש"י, צאינה וראינה]. שנית, במישור הרוחני, הספק הפילוסופי בטל מיסודו, שכן ישנה הישארות לנפש. על ידי מעשים טובים ועיון, הנפש הופכת מיכולת חומרית למהות רוחנית נצחית. ההוכחה לכך היא שדעתם של תלמידי חכמים מתיישבת עליהם לעת זקנה בזכות בניינם הרוחני, בעוד שעמי הארצות מאבדים את צלילות דעתם ככל שגופם נחלש [תעלומות חכמה].
מנגד, ישנה גישה המפרשת כי מסקנת החכם היא שחיפוש החכמה העולמית עצמה, זו שעליה עמל האדם בעולם הזה, היא ההבל, שכן בסופו של דבר אין בה כדי למנוע את המוות והחידלון הפיזי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].