ההתבוננות על טבעו של העולם ועל ארעיותם של הישגים חומריים מובילה את האדם למשבר עמוק ולשינוי כיוון מחשבתי. מתוך תחושת תסכול על חוסר הצדק הנראה לעין בהנהגת העולם, מתעוררת סלידה עמוקה מכל רדיפה אחר קנייני החומר.
הביטוי וְסַבּוֹתִי אֲנִי מתאר אדם המסב את פניו ופונה לדרך חדשה והפוכה מזו שהלך בה קודם לכן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. משמעות הפנייה הזו היא לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי, כלומר החלטה נחרצת לחדול מן היגיעה, העבודה והמאמץ [רש"י, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה "לייאש" שייכת לבניין פיעל והייתה אמורה לקבל דגש, אך הדבר נמנע בשל האות אל"ף הגרונית [אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי הייאוש כאן אינו רק עזיבת העשייה, אלא תהליך פנימי שבו האדם גורם לעצמו להפסיק לחשוש לנכסיו ואף מפתח כלפיהם מעין שנאה, לאחר שהבין כי כל רכוש שאסף בעקבות פיתויי לבו הוא הבל [מצודת דוד]. באשר לצירוף שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, יש לציין כי בגרסאות המדויקות של המקרא מופיעה רק מילה זו, ללא התוספת "ושחכמתי" המצויה בספרים מעטים [מנחת שי].
הסיבה לאותו ייאוש נובעת ממספר גורמים. ראשית, המבט על הנהגת העולם מעורר ספקות קשים האם הכל מתנהל על פי מזל עיוור או בהשגחה, ספקות המובילים לשנאה עמוקה כלפי התנהלות העולם הזה, בדומה לתחושותיו של אסף בספר תהילים שכמעט מעד בשל ראיית חוסר הצדק בעולם [תעלומות חכמה]. שנית, קיים התסכול הצורב על כך שאדם עמל וטורח, אך בסופו של דבר אדם אחר, שלא עמל כלל, יקבל את חלקו ויירש את פרי עמלו. כדי שלא לדאוג ולהתייסר מקנאה זו, בוחר האדם להתייאש מרכושו מראש [אלשיך].
ברובד עמוק יותר, הייאוש נוגע גם לעמל הרוחני של הגוף בעולם הזה. הגוף הפיזי חווה ייסורים, עמל וכעס במהלך קיום המצוות, בעוד שהשכר על מעשיו הטובים עשוי להינתן לנפש רק בעולם הבא, או בגלגול נשמות מאוחר יותר בתוך גוף אחר. כך יוצא שהגוף הראשון והעמל נותר ללא תמורה פיזית, מה שמעצים את תחושת תסכולו של האדם על צער גופו. המסקנה העולה מכך היא שאין להרהר אחר מידותיו של ה', היודע לתת חכמה ושמחה לאדם הטוב, בעוד שהחוטא עמל רק כדי לאסוף ולהוריש בסופו של דבר את הונו לאנשים טובים ממנו [אלשיך].
מנגד, קיימת גישה פרשנית ההופכת את משמעות הפסוק על פיה. לפי גישה זו, המילה וְסַבּוֹתִי אינה מציינת פנייה אל הייאוש, אלא פנייה הרחק ממנו. בתחילה אכן התייאש האדם מן העמל, אך לאחר מכן סבב את לבו וחזר בו מייאושו. ההבנה שהובילה לשינוי זה היא ההכרה הבין-דורית: כשם שדורות קודמים יגעו ועמלו עבורו, כך עליו להמשיך לעמול וליגע עבור הדורות הבאים אחריו. מתוך כך, גם אם תקוותו האישית אבדה, הוא אינו נוטש את העמל עצמו [תורה תמימה].