חשבתם פעם מה קורה לכל הדברים שאנחנו אוספים ושומרים לעצמנו? לפעמים אדם עובד קשה מאוד כדי להשיג רכוש, אבל פתאום הוא מבין שבסוף הוא לא יוכל לקחת את הדברים האלה איתו, ומישהו אחר, שבכלל לא התאמץ, יקבל אותם. המחשבה הזו יכולה להיות קצת מתסכלת. לכן, מחבר הספר מחליט לשנות את הדרך שבה הוא חושב ומתנהג. הוא אומר וְסַבּוֹתִי אֲנִי, כלומר, הוא ממש מסתובב ופונה לדרך חדשה, הפוכה לגמרי מהדרך שבה הלך קודם לכן. הוא מחליט לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי, שזה אומר להפסיק את המאמץ הגדול ולשחרר את הדאגה המיותרת לרכוש. הוא מבין שכל העבודה הקשה שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כלומר הטרחה שלו בעולם הזה, פשוט לא שווה את הכעס והדאגה. במקום לרדוף אחרי עוד ועוד דברים חומריים, הוא בוחר להפסיק את המרדף הזה ולמצוא שקט בלב.
קהלת, פרק ב׳, פסוק כ׳
וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כׇּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.