לאחר שההתעמקות השכלית והחכמה הובילו לתסכול ולכעס, החיפוש אחר משמעות החיים משנה כיוון ופונה אל החוויה החושית והפיזית. האדם מתכנס בעצמו ומחליט לערוך ניסוי של נהנתנות, כדי לבדוק האם שעשועים, הנאות הגוף ושמחה עשויים להעניק את המרגוע והתכלית שהחכמה לא הצליחה לספק. עם זאת, מתברר כי מנקודת מבט עולמית, גם ההנאות הללו מתגלות כריקות מתוכן ואינן פותרות את שאלות הקיום.
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי מתאר שיח פנימי של האדם עם נפשו. מתוך הבנה שהחכמה מולידה צער, הוא מחליט לזנוח את העיון בבעיות מופשטות ולפנות אל השמחה. המילים לְכָה־נָּא משמשות כלשון של זירוז ועידוד עצמי לגשת מיד אל הניסיון החדש.
בביאור המילה אֲנַסְּכָה קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים, הנגזרות משורשים שונים:
הגישה המרכזית רואה במילה נגזרת של השורש נ.ס.ה, במשמעות של בחינה. כלומר, "אנסה אותך". האדם מאתגר את גופו ונפשו בהתעסקות בשמחה ובהנאות, כדי לבחון האם זוהי הדרך הנכונה לחיות בה [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, רלב"ג, חומת אנך].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון ניסוך ומזיגה. לפי פירוש זה, ההחלטה היא לעסוק במשתה תמידי, למזוג יין ולערבב בו מים ובשמים כדי להתענג [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
גישה מדרשית נוספת קושרת את המילה להוראת התכה והמסה של מתכת, מתוך תקווה שהיצר הרע יימס ויותך מפני היצר הטוב [תורה תמימה].
ההתנסות בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב מתפרשת כראיית דברים נחמדים המשמחים את הלב וחוויית חיים טובים. ייתכן שבתחילה כוונת החיפוש אחר השמחה הייתה טהורה ולשם שמים, מתוך מחשבה שחיים מתוך הרחבת הדעת ורוגע יאפשרו צלילות מחשבתית [תעלומות חכמה]. גישות אחרות דורשות את ה"טוב" כרמז לטובתה של התורה או לחיי העולם הבא [תורה תמימה].
אך המסקנה העולה מן הניסוי היא מוחלטת: וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל. התברר כי השמחה והנאות החושים אינן מועילות לנפש. יתרה מכך, השמחה והשפע הפיזי הם פתח לקלקול ולמידות רעות, שכן הגאווה והחטא נובעים פעמים רבות מתוך שובע ועושר. ההיסטוריה מוכיחה כי משתאות ושפע מופרז הובילו לאסונות: דור המבול חטא והושמד מתוך רוב טובה, בלשאצר מלך בבל מת מתוך משתה היין, וצרות רבות באו בעקבות שכרותם של נח ולוט [רש"י, צאינה וראינה, תעלומות חכמה].
גם כאשר בוחנים את הפסוק במישור הרוחני, המסקנה נותרת זהה. גם אם האדם מנסה את עצמו בלימוד תורה כדי לברוח מדברי מינות, או זוכה לשלווה בעולם הזה, הכל נחשב להבל לעומת העולם הבא. בעולם הזה הדעת מועטת, האדם לומד ושוכח, ובסוף ימיו הוא מת ומוריש את שלותו לאחרים; ואילו לעתיד לבוא, התורה ניתנת במתנה שאינה נשכחת, והשלווה היא נצחית [תורה תמימה].