האדם משקיע את ימיו בעמל וביצירה, אך בסופו של דבר נאלץ להותיר את פרי עמלו לאחרים, מבלי שיש לו שליטה על מה שיעשו בו. חוסר הוודאות לגבי זהות היורש ואופיו מטיל צל כבד על עצם ההשקעה והצבירה.
שורש התסכול מובע במילים וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל. אילו היה האדם יודע בוודאות שיורשו יהיה חכם, לא הייתה לו סיבה להצטער [מצודת דוד]. אולם, חוסר האונים נובע מכך שאין לאדם כל שליטה על אופיו של מי שיבוא אחריו [ביאור שטיינזלץ]. בין אם היורש יהיה חכם ובין אם יהיה סכל, הוא זה שיקבל את השליטה המלאה על כל הקניינים, היצירות והמפעלים שהאדם אסף ובנה בעזרת חכמתו ותחבולותיו בעולם הזה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
דילמה זו באה לידי ביטוי מעשי בגישתו של התנא רבי מאיר, אשר נהג לחלק את הכנסתו השבועית לצרכיו האישיים ולפרנסת תלמידי חכמים, ולא שמר מאומה לבניו. נימוקו היה שאם בניו יהיו צדיקים, ה' ידאג לפרנסתם ולא יעזוב אותם, ואם לאו, אין כל טעם להשאיר את רכושו לאויבי ה' [תורה תמימה].
מתוך תובנה זו, המסקנה העולה מן הפסוק היא כי גַּם־זֶה הָבֶל. עצם אסיפת הקניינים והרכוש מתוך מטרה להורישם למי שיבוא אחריו, היא מעשה חסר תוחלת [מצודת דוד]. המציאות שבה אדם חכם עמל ויגע כל חייו, ולבסוף אדם כסיל עלול לרשת אותו, נחשבת לאחד מן ההבלים המובנים שנבראו בעולם [רש"י].
מבחינה לשונית, במילה הֶחָכָם, האות ה' משמשת כה"א השאלה. אף על פי שבדרך כלל ניקודה שונה, כאן היא מנוקדת בסגול (המכונה בדברי המפרשים פתח קטן) כדי להקל על ההגייה, מפאת כובד הלשון שנוצר משני הקמצים המופיעים מיד אחריה [אבן עזרא].