לאחר ההכרה כי עמל מופרז וצבירת קניינים חומריים בעולם הזה הם לרוב חסרי תוחלת, מופנה המבט אל מציאת ערך, סיפוק ושמחה בהווה ובפירות היגיעה. עם זאת, היכולת לחוות את הסיפוק הזה, כמו גם המשמעות המוסרית שלו, אינם מובנים מאליהם, אלא תלויים לחלוטין בהשגחה ובחסד אלוהי.
הפרשנים נחלקו בהבנת תחילת הפסוק. הגישה הראשונה מסבירה את המילים אֵין־טוֹב בָּאָדָם כחסרות את המילה "רק" או "אלא". לפי קו מחשבה זה, המסקנה המתבקשת מההבל שבעמל היא שאין לאדם דבר טוב יותר מאשר ליהנות מההווה, לאכול, לשתות ולהפיק רווחים מעמלו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קוראת את המשפט בתמיהה או כהוראה מוסרית. האם באמת אין טוב באדם מלבד אכילה ושתייה כבהמה? התשובה היא שהאדם נדרש לא להסתפק בהנאה חומרית, אלא לכוון את לבו לעשות משפט, חסד וצדקה באמצעות המאכל, המשתה והעושר שצבר [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. ברוח זו, המילה וְהֶרְאָה מתפרשת כפעולה שבה האדם מראה לנפשו את הגמול הטוב והנצחי שיזכה לו בזכות הצדקה שעשה בעושרו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על גבי רובד זה, יש המפרשים את האכילה והשתייה כמשל לתורה ולמעשים טובים. כשם שהמזון הגשמי מתחזק את הגוף, כך התורה והמעשים הם היסודות המקיימים את הנפש. השילוב בין השניים הכרחי, והם הדברים היחידים שמלווים את האדם לאחר מותו, בניגוד למזון גשמי [תורה תמימה]. הסתכלות חומרית בלבד על אכילה ושתייה משווה את האדם לבהמה ומובילה לייאוש [תעלומות חכמה].
החלק השני של הפסוק, גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא, מדגיש את התלות המוחלטת בה'. הפרשנים מציעים מספר היבטים למתנה אלוהית זו:
ראשית, היכולת הפיזית ליהנות. אדם יכול לאסוף ממון רב ולתפקד רק כשומר עליו, אך אין לו רשות או יכולת ליהנות ממנו ללא רשות מה' [אבן עזרא].
שנית, הנטייה המוסרית. אף על פי שהבחירה ביד האדם, נטיית הלב שלא לקמץ אלא להשתמש בעושר לחסד ולצדקה היא מתנה אלוהית, שכן רוב בני האדם נוטים בטבעם לאגור את ממונם [מצודת דוד].
לבסוף, זוהי הכרה עמוקה בהשגחה. גם כאשר המציאות נראית מתסכלת, למשל כאשר אדם עמל בחכמה ורשע זוכה בפירות עמלו, ההבנה שכל מאורעות החיים מכוונים בהשגחה מיד ה' היא זו שמצילה את האדם מהייאוש [תעלומות חכמה].
במילה הִיא החותמת את הפסוק, קיימים הבדלי גרסאות קלים, כאשר בחלק מהדפוסים הקדומים נכתבה המילה כ"הוא", אך בשאר הספרים התקבע הכתיב המקובל עם האות יו"ד [מנחת שי].