ההכרה בסופיות החיים מולידה תחושת תסכול עמוקה ומיאוס כלפי רדיפה חומרית. האדם מקדיש את חייו לעבודה קשה ולצבירת רכוש, אך לבסוף מבין כי לא יוכל לקחת עמו דבר ועליו להותיר את הכול לאחרים.
הפרשנים מסבירים כי המילה עמלי מתייחסת ליגיעת כפיים, למעשים ולעבודה פיזית. עמל זה מאפיין את ימי הנעורים והכוח, אשר חולפים במהירות ומתגלים לרוב כהבל וריקים מתוכן [אבן עזרא]. בעקבות ההבנה הזו, מתעוררת תחושת ושנאתי המבטאת קוצר רוח ומיאוס כלפי עצם המאמץ לאסוף קניינים חומריים [מצודת דוד, תעלומות חכמה].
הסיבה המרכזית לתסכול היא ההכרח להוריש את פירות העמל לאדם אחר לאחר המוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העברת הרכוש מלווה בחרדה, שכן אין לאדם כל שליטה על זהות יורשיו ואין הוא יודע אם מי שיקבל את רכושו יהיה אדם צדיק או רשע [צאינה וראינה].
מציאות זו חושפת את החיסרון המהותי בחיים חומריים הממוקדים בעולם הזה בלבד. אדם שכל עולמו סובב סביב השגה וצריכה של רכוש, הופך לישות מבודדת ואינו מסוגל ליצור קשר אמיתי ומספק עם ממשיכי דרכו והדורות הבאים.