קרה לכם פעם שהשקעתם המון מאמץ כדי לבנות או לאסוף משהו, ובסוף מישהו אחר פשוט קיבל את זה לעצמו? תחושה קצת מתסכלת, נכון? מחשבה דומה מאוד עולה כאשר מתבוננים על החיים שלנו.
יש אנשים שעובדים קשה מאוד כל החיים שלהם רק כדי לאסוף עוד ועוד רכוש, כסף וחפצים. המילה עמלי מתארת בדיוק את זה, את העבודה הפיזית הקשה והמעשים שאנחנו עושים כשאנחנו צעירים ומלאים בכוח. אבל אז מגיעה הבנה חשובה: אי אפשר לקחת את כל הדברים האלה איתנו לנצח. בגלל ההבנה הזו, עולה תחושה של ושנאתי, כלומר, הרגשה של חוסר סבלנות ומיאוס כלפי הניסיון לאסוף עוד ועוד דברים חומריים שאין להם באמת משמעות.
הסיבה שזה כל כך מתסכל היא שבסופו של דבר, כל אדם מסיים את שנותיו בעולם והוא חייב להשאיר את כל מה שהוא התאמץ לאסוף לאדם אחר. מה שעוד יותר מדאיג, זה שאותו אדם בכלל לא יודע מי יקבל את הדברים שלו, והאם זה יהיה אדם טוב וישר או אולי אדם רשע.
המחשבה הזו מלמדת אותנו שיעור לחיים: אם אדם מעביר את כל ימיו רק סביב איסוף של חפצים ורכוש לעצמו, הוא מפספס את העיקר. הוא עלול למצוא את עצמו בודד, בלי להצליח ליצור קשר אמיתי וטוב עם האנשים שסביבו ועם הדורות שיבואו אחריו.