קהלת, פרק ב׳, פסוק י״ז

קרה לכם פעם שהשקעתם המון מאמץ כדי לבנות משהו, כמו ארמון בחול או מגדל קוביות, ופתאום הוא נהרס או שהייתם צריכים ללכת הביתה ולהשאיר אותו מאחור? תחושת האכזבה הזו דומה קצת למה שמתואר כאן. החכם באדם מסתכל על העולם ומרגיש תחושה חזקה של מועקה. כשהוא אומר וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, הוא לא מתכוון חלילה שהוא לא רוצה לחיות. הוא מתכוון לחיים של העולם הזה, חיים שבהם אנשים רודפים רק אחרי דברים חומריים. הוא מתבונן על הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כלומר על כל הפעולות שקורות בעולם הגשמי שלנו שמתנהל לפי חוקי הטבע, ומבין ששום דבר בו לא נשאר לנצח. לפעמים אנחנו מתכננים תוכניות, אבל המציאות לא מסתדרת כמו שרצינו. המסקנה שלו היא כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. כלומר, אין תועלת אמיתית ברדיפה אחרי דברים חומריים, כי בסוף זה רק גורם לאכזבה. הרי כשאדם עוזב את העולם, הוא לא יכול לקחת איתו את הרכוש שלו, והוא נאלץ להשאיר את כל מה שעמל עליו מאחור. לעומת זאת, דברים רוחניים כמו תורה ומצוות, שהם כביכול נמצאים מעל השמש, הם הדברים האמיתיים והנצחיים שאדם לוקח איתו תמיד.