קהלת, פרק ב׳, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם להסתכל על ציורים או תמונות של אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים, ולתהות מי מהם היה האדם הכי חכם באזור ומי התנהג בטיפשות? כנראה שקשה מאוד לדעת, כי אחרי כל כך הרבה זמן, אנשים פשוט שוכחים. שלמה המלך חשב בדיוק על המצב הזה. הוא מסתכל על העולם ורואה שאֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל. כלומר, הזיכרון של האדם החכם והזיכרון של הכסיל, שהוא אדם טיפש, לא נשארים לנצח. הפסוק משתמש במילה מיוחדת, בְּשֶׁכְּבָר, שמתארת את הזמן שחולף. כאשר עוברים הַיָּמִים הַבָּאִים, שהם הדורות של האנשים שיוולדו בעתיד, פשוט הַכֹּל נִשְׁכָּח. האנשים החדשים שחיים בעולם כבר לא מכירים את מי שחי פעם, ולכן הם אדישים ולא יודעים מי היה חכם ומי לא. מתוך המחשבה הזו עולה לשלמה המלך שאלה כואבת מהלב: וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל. הוא שואל איך ייתכן ששני אנשים כל כך שונים מסיימים את חייהם באותה הדרך בדיוק, בלי שום הבדל. זוהי מחשבה שנועדה להזכיר לנו שהזמן שעובר משפיע על כולם בצורה שווה, ובסופו של דבר כולנו בני אדם.