שלמה המלך רותם את חכמתו העצומה ואת הבנתו העמוקה בטבע כדי ליצור מרחבים חקלאיים מפוארים ומדויקים. מפעלו אינו מסתכם בנטיעה סתמית, אלא מבוסס על היכרות יסודית עם סודות האדמה, המחצבים והצומח.
הפרשנים נחלקו בהגדרת המרחבים השונים המוזכרים בפסוק. המונח גַּנּוֹת מתואר כמקום המיועד לזריעת ירקות ופרחים [מצודת ציון], או לחלופין כשטח המכיל מגוון רחב של מיני אילנות שונים [אבן עזרא]. לעומת זאת, וּפַרְדֵּסִים מוגדרים כמקומות המוקדשים לנטיעת אילנות מאכל [מצודת ציון], ויש הסבורים כי ייחודו של הפרדס הוא בכך שהוא מכיל מין אחד בלבד של עץ, כדוגמת פרדס רימונים [אבן עזרא].
בתיאור וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי, הכוונה הפשוטה היא נטיעה של אילנות המניבים את כל סוגי הפירות [מצודת דוד]. עם זאת, נטיעה זו מבטאת את חכמתו הייחודית של שלמה בטבע הבריאה. הוא ידע להתאים במדויק כל אילן ונטע למקומו הראוי, מתוך הבנה עמוקה של סוגי העפר, מקורות המים וטבע המחצבים [חומת אנך]. חכמה זו באה לידי ביטוי ביכולתו לזהות את גידי הארץ, שהם עורקי ההזנה התת קרקעיים של האדמה. מכיוון שציון היא התשתית שממנה הושתת העולם, כל גידי הארצות השונות מתנקזים אליה. שלמה ידע להבחין איזה גיד תת קרקעי מוביל לארץ כוש ונטע עליו תבלינים כדוגמת פלפל, ואיזה גיד מוביל לאזור גידול החרובים ונטע עליו חרובים, וכך הצליח לגדל בירושלים מגוון עצום של צמחים ופירות מכל קצוות תבל [רש"י, צאינה וראינה].