שלמה המלך מתבונן על הבלעדיות של החוויה האישית ועל הזכות הטבעית של האדם ליהנות מפרי עמלו. לאחר שצבר עושר רב וחווה את כל תענוגות העולם, הוא מעלה תהייה נוקבת לגבי תכלית הצבירה החומרית והבעלות עליה.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הפסוק מבטא את התמיהה: מדוע שהאדם לא ישמח בחלקו וייהנה ממה שעמל עבורו? הרי מי ראוי ומוצדק יותר ליהנות מן העושר מאשר האדם שיגע וטרח לקבצו [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה]. איסוף ממון רק כדי שאחרים ייהנו ממנו נתפס כמידתם של רשעים [רש"י], ולכן אך טבעי שהאדם עצמו הוא שייהנה מרכושו [תעלומות חכמה]. עצם ההבנה הזו, כי על האדם ליהנות משלו ולדאוג לנכסיו, היא תובנה הניתנת מיד ה' [מצודת דוד].
במוקד הפסוק עומדת המילה יָחוּשׁ, אשר זוכה למספר כיווני פרשנות שונים המאירים את הפסוק מזוויות מגוונות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון מהירות. כלומר, מי ימהר לבלוע ולמלא את תאוותיו מתוך הרכוש שלי [רש"י, אבן עזרא, תעלומות חכמה, חומת אנך].
גישה שנייה קושרת את המילה למושג חשש ודאגה. לפי פירוש זה, השאלה היא מי מלבדי ידאג ויחשוש לנכסיי כדי שלא ילכו לאיבוד [מצודת ציון, מצודת דוד, חומת אנך].
גישה שלישית מסבירה את המילה מלשון הרגשה ושימוש בחושים, תוך דגש על כך שחוויית ההנאה היא אישית לחלוטין [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי חוּץ מִמֶּנִּי מוסבר בפשטות כמבלעדיי [רש"י], ויש המציינים כי שימוש זה במילה חוץ נדיר במקרא ואופייני יותר ללשון חכמים [אבן עזרא].
מתוך ההבנה שחוויות ההנאה והשימוש בחושים נשארות תמיד אצל האדם עצמו בלבד, עולה המסקנה כי אין בהן יתרון או תועלת אמתית [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, דבריו של שלמה נושאים משמעות אישית עמוקה. השאלה כִּי מִי יֹאכַל מובנת כהצהרה: מי יכול היה להשיג תענוגות ולחוות את העולם כפי שהשגתי אני? דווקא משום ששלמה הגיע לפסגת העושר וטעם מכל מנעמי החיים, לעדותו יש תוקף מוחלט. כאשר הוא קובע כי הכול הבל, אי אפשר לפטור זאת כדבריו של אדם עני שלא זכה להצלחה ומגנה את מה שאין לו, אלא זוהי עדות מהימנה של מי שהיה לו הכול, ומעיד מניסיונו האישי כי אין בכך ממש [תורה תמימה].