קהלת, פרק ב׳, פסוק י״ח

ההכרה בסופיות החיים מעוררת באדם מיאוס וקוצר רוח כלפי רדיפת החומר, עד שהוא מכריז וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי. יגיעת כפיים פיזית זו, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ בימי הנעורים והכוח, חולפת במהירות ומתגלה לבסוף כריקה מתוכן. התסכול העמוק ביותר נובע מההבנה כי האדם לא יוכל לקחת עמו דבר לאחר מותו, אלא ייאלץ להותיר את כל רכושו לאחרים, מתוך ידיעה שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. העברת הרכוש מלווה בחרדה, שכן אין לאדם כל שליטה אם יורשו יהיה צדיק או רשע, מציאות החושפת את הבדידות והחיסרון המהותי בחיים הממוקדים בצבירה חומרית בעולם הזה בלבד.