קהלת, פרק ב׳, פסוק כ״ד

לאחר ההבנה כי אגירת רכוש חומרי היא חסרת תוחלת, המסקנה הפשוטה היא שאֵין־טוֹב בָּאָדָם אלא ליהנות בהווה מפרי עמלו, שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה. עם זאת, האדם אינו אמור להסתפק בהנאה גשמית כבהמה, אלא להשתמש בעושרו לעשיית חסד וצדקה, או להקדיש את חייו לתורה ומעשים טובים המזינים את הנפש. באמצעות מעשים אלו הוא וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ, כלומר מראה לנפשו את הגמול הנצחי שתזכה לו בזכותם. לבסוף, גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא, שכן היכולת הפיזית ליהנות מהשפע, נטיית הלב לחלוק אותו עם אחרים וההבנה שכל מאורעות החיים מכוונים בהשגחה, כולן מתנות התלויות לחלוטין בחסד ה'.