קהלת, פרק ב׳, פסוק ט״ו

ההכרה כי המוות פוקד את כל בני האדם ללא הבחנה מעוררת את ההרהור כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי. מתוך ההבנה שגורלם הפיזי של הצדיק והרשע זהה, מתעוררת השאלה וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר, כלומר מה התועלת בהשקעה בחכמה אם בסוף הדרך ממתין מוות פיזי וקיים ספק שמא גם הנפש תאבד כליל. המסקנה העולה מכך היא וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל, ויש המבינים זאת כהכרה בכך שחיפוש החכמה העולמית חסר תוחלת משום שאינו מונע את סוף החיים. עם זאת, ייתכן שההבל הוא עצם המחשבה המוטעית שאין הבדל בין השניים, שהרי בניגוד לכסיל שעושרו אובד והוא נשכח, החכם מותיר אחריו שם טוב ועל ידי מעשיו נפשו זוכה לקיום רוחני ונצחי.