קהלת, פרק ב׳, פסוק י״ד

האדם הֶחָכָם ניחן בראיית הנולד ובוחן את תוצאות מעשיו מראש, ולכן נאמר כי עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, ואילו וְהַכְּסִיל מתעלם מהמציאות, אינו מתכנן את עתידו ולכן בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ ומועד. עם זאת, עולה מחשבה שנייה ותהייה, שכן וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי כי בסופו של דבר שֶׁמִּקְרֶה, כלומר מאורע וגורל, אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם ושניהם ימותו. למרות שוויון זה במוות, החכמה שומרת על ערכה בכך שהיא מצילה את האדם ממכשולים בחייו. יתרה מכך, ההכרה בסופם המשותף מובילה להבנה כי קיים שכר רוחני לאחר המוות, וכי מורשתם של החכמים תעמוד להם לנצח, בניגוד לכסילים שזכרם יאבד מן העולם.