יצא לכם פעם לחשוב מה ההבדל בין מישהו שמתכנן מראש לבין מישהו שפשוט עושה מה שבא לו באותו רגע? שלמה המלך מסביר לנו שהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. זה לא אומר שבאמת יש לו עיניים על הקודקוד, אלא שהוא יודע להסתכל רחוק אל העתיד. הוא חושב על התוצאות של המעשים שלו ומתכונן מראש, כמו אדם ששומר אוכל לשנים הבאות או תלמיד שחוזר על החומר כדי להיות מוכן תמיד. לעומת זאת, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. הכסיל, שהוא אדם שלא נוהג בחכמה, מתנהג כמו מישהו שהולך בחושך מוחלט. הוא לא חושב על מה שיקרה מחר, ולכן הוא שוב ושוב נתקל בבעיות ונופל.
אבל אז עולה מחשבה שגורמת לנו לעצור לרגע. שלמה המלך אומר וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שמשהו משותף יקרה לשניהם, כי מִקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם. בסופו של דבר, אחרי שנים רבות, גם החכם וגם הכסיל יזדקנו ויסיימו את תפקידם בעולם הזה. אז אם הסוף של כולם דומה, למה בכלל שווה להתאמץ להיות חכמים?
התשובה היא שהחכמה שווה המון. קודם כל, החכם מגן על עצמו ממכשולים וחי חיים טובים ונכונים יותר. אבל הדבר החשוב באמת הוא מה שנשאר אחריהם. אנשים חכמים וצדיקים, כמו אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך, השאירו אחריהם מעשים טובים ומורשת שנשארת לנצח. אנחנו זוכרים אותם, מזכירים את הזכויות שלהם ולומדים מהם עד היום. לעומת זאת, אנשים שבחרו בדרך של חושך וסכלות, פשוט נשכחים ונעלמים מן העולם. החכמה והמעשים הטובים שאנחנו בוחרים לעשות היום, הם אלה שבאמת נשארים ומאירים לתמיד.