קהלת, פרק ב׳, פסוק י״א

כאשר האדם מפנה את תשומת לבו לאחור ומהרהר בעין ביקורתית, וּפָנִיתִי אֲנִי, על סך כל הפעולות והמאמץ שהשקיע בעולם החומרי, בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, הוא מגיע למסקנה של חוסר תוחלת. מתברר כי וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, שכן למרות העשייה האדם נותר חסר, ותקוותו שהישגיו יתקיימו לנצח מסתיימת בשברון הנפש ובשבירת הרצון, המכונים וּרְעוּת רוּחַ. מכאן שוְאֵין יִתְרוֹן ואין כל רווח ממשי בעולם הזה החולף, הנקרא תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. עם זאת, בניגוד לאכזבה מענייני העולם הזה, עמל התורה והמצוות הוא החכמה האמיתית. הסיבה שלכאורה אין גם בו יתרון היא ששכרו אינו ניתן בעולם הזה, אלא שמור לעולם הבא.