חשבתם פעם איך זה להתקרב אל מלך גדול? האם כולם יכולים לגשת אליו בדיוק באותה המידה? ממש לפני שעם ישראל מקבל את התורה, ואחרי שה' לימד את כולם המון חוקים חשובים, יש פתאום פנייה אישית. הכתוב אומר וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר, כדי להראות שעכשיו, אחרי שהחוקים נאמרו לכולם, יש הוראה מיוחדת שמיועדת רק למשה.
ה' אומר לו עֲלֵה אֶל ה'. אולי זה נשמע קצת מוזר שה' לא אומר "עלה אליי", אבל זו פשוט הדרך של התורה לדבר בשפה מכובדת ורגילה. למסע הזה משה לא עולה לגמרי לבד, אלא מצטרפת אליו קבוצת מנהיגים חשובה: אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. הזקנים האלו הם האנשים הכי חכמים ומובחרים בעם. אולי תשאלו למה הבנים הצעירים של אהרן לא הצטרפו? ה' ידע שבעתיד נדב ואביהוא יעשו טעות, ולכן הוא דאג שהבנים הצעירים יישארו בטוחים במחנה. כך הוא שמר על המשפחה המיוחדת של הכהנים, ודאג שהשמחה הגדולה של קבלת התורה לא תתערבב בעצב.
העלייה להר מסודרת מאוד, ולכל אחד יש את המקום המדויק שלו. משה הוא כמו משרת נאמן שמכניס אורחים חשובים לארמון של המלך. העם נשאר למטה למרגלות ההר, המנהיגים עולים רק עד גבול מסוים, ורק משה ממשיך ונכנס פנימה אל הקודש. המטרה של העלייה המיוחדת הזו היא וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. המנהיגים משתחווים מרחוק, מחוץ לאזור של משה, כדי להגיד לה' תודה רבה על התורה, ולהראות שהם מקבלים על עצמם את כל המצוות באהבה.