ההבטחה האלוהית לגאולת ישראל מנוסחת כהכרזה המעבירה את העם ממציאות של שעבוד קשה אל עתיד של נחלה מובטחת, תוך הדגשת התהליך הרוחני והפיזי שהם עוברים.
המילה וָאֹמַר מתפרשת בכמה אופנים. יש הרואים בה ביטוי לגזרה והחלטה אלוהית עכשווית [אבן עזרא, ביאור יש"ר], או תזכורת להבטחה קדומה שניתנה כבר לאבות האומה [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כהנחיה ישירה למשה כיצד לדבר אל בני ישראל [חזקוני]. הבחירה בניסוח עתידי, וָאֹמַר אַעֲלֶה, ולא באמירה מיידית של "הנני מעלה", נועדה לרמז כי שעת הגאולה טרם הגיעה בפועל. נדרש עוד זמן שבו יונחתו מכות על המצרים כדי להפגין את כוחו של ה׳, ורק לאחר מכן תצא הגאולה אל הפועל [העמק דבר].
כאשר ה׳ מבטיח להוציא את העם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, הכוונה היא לשעבוד הפיזי והחומרי שהם חווים [העמק דבר]. אולם, לסבל זה הייתה מטרה עמוקה. הייסורים במצרים שימשו כמעין כור היתוך שנועד לצרף, לזכך ולטהר את בני ישראל. הגלות לא הייתה תקלה, אלא תהליך הכרחי של זיכוך רוחני שהכשיר את העם להיות ראויים לקבלת התורה ולנחלת הארץ הקדושה [מלבי"ם, אלשיך]. בנוסף, ה׳ מדגיש כי הוא בעצמו, ולא רק שליח בשר ודם, יילחם בכוחות הרוחניים של מצרים ויעלה את העם משם [אלשיך].
תיאור היעד שאליו מועדות פני העם מסודר בפסוק באופן מעניין: תחילה מוזכרת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי ושאר העממים, ורק לבסוף היא מתוארת כאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. סדר זה נועד לסיים את הפסוק בנימה חיובית וטובה [קאסוטו]. מעבר לכך, הקדמת ציון העמים מדגישה את המציאות העכשווית: העמים הללו עדיין יושבים בארץ, ורק לאחר שיגורשו משם, תוכל הארץ להפוך עבור ישראל לארץ שופעת [מלבי"ם]. המעבר המוחלט מעוני מצרים אל ארץ שבה יושבים כעת עמים חוטאים, נועד ללמד כי שפע הארץ אינו מובטח מאליו, אלא תלוי לחלוטין בהתנהגותם המוסרית של בני ישראל; התנהגות ראויה תביא לפריחה מבורכת, ואילו השחתה מוסרית תגרום לארץ להקיא אותם מתוכה [רש"ר הירש].