לאחר שהתגלה למשה בשם המופשט והעמוק "אהיה", מוסיף ה׳ רובד שני להתגלותו. פסוק זה מעניק לעם ישראל מסגרת היסטורית ולאומית מוחשית, המחברת בין מהותו הניצחית של האל לבין מורשתם הספציפית של האבות, ומגדירה את הדרך שבה יש לפנות אליו לדורות.
הפרשנים עומדים על הסיבה לכך שה׳ מוסיף אמירה שנייה למשה. בעוד שהשם הראשון נועד לשקף את ההבטחה לעמוד לצד העם בצרה הנוכחית, הפסוק הנוכחי מציג את השם המקיף והכולל את כל הבחינות הקדושות [אור החיים]. בנוסף, ההשגה הפילוסופית העמוקה של השם הקודם התאימה למשה ולחכמי הדור, ולכן ה׳ הוסיף כינוי היסטורי ונגיש שכל העם יוכל להזדהות עמו [מלבי"ם, רש"ר הירש].
כאשר ה׳ מצווה על משה לומר אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הוא מדגיש כי ההשגחה האלוהית פועלת ומשתנה בהתאם לאופיו ולצרכיו של כל דור, ממש כשם שה׳ הנהיג כל אחד מהאבות בדרך ייחודית לו – אם בניצחון במלחמה, בפרנסה או בשלום [העמק דבר, מלבי"ם]. אזכור זה מהווה גם תזכורת נצחית לברית; בכל הדורות, כאשר עם ישראל יזכיר את שמות האבות, ה׳ יזכור את הברית ויענה להם [רמב"ן, טור הארוך].
סופו של הפסוק, זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר, בנוי כתקבולת פיוטית המוכרת מהשירה הקדומה [קאסוטו]. עם זאת, הפרשנים מוצאים הבדל תיאולוגי ומעשי עמוק בין שְּׁמִ֣י לבין זִכְרִ֖י:
מצד אחד, ישנה הגישה הפילוסופית המסבירה כי שְּׁמִ֣י מתייחס לשם העצם המובהק של ה׳, המבטא את קיומו העצמאי והבלתי משתנה לְעֹלָם. לעומת זאת, זִכְרִ֖י מתייחס לתארים ולפעולות של ה׳ בעולם, המשתנים ומתגלים באופן שונה מול כל דור בהתאם לזמן, ולכן נאמר לְדֹר דֹּר [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
מצד שני, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בהיבט המעשי של הגיית שם ה׳. הפרשנים מציינים כי המילה לְעֹלָם נכתבת בפסוק בכתיב חסר, ללא האות ו' (לעלם), ולכן ניתן לדרוש אותה מלשון "העלמה". מכאן נלמד שאת שמו המפורש של ה׳ יש להעלים ולהסתיר, ואין לקרוא אותו כפי שהוא נכתב. ההמשך, וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י, מורה על הדרך שבה יש להזכיר ולהגות את השם בפועל באמצעות כינויים חלופיים המבטאים אדנות ומלכות. הדבר נובע מתוך יראת כבוד, שכן אין זה ראוי לקרוא למלך בשמו הפרטי, אלא בתוארי מלכות בלבד [רש"י, רשב"ם, חזקוני, הכתב והקבלה].