ההבטחה האלוהית ליציאת מצרים כוללת לא רק שחרור פיזי מעול השעבוד, אלא גם שינוי דרמטי ביחסים שבין המשעבדים למשועבדים, תוך הבטחה ליציאה מכובדת ועשירה המגשימה את ברית בין הבתרים [קאסוטו].
השנאה של המצרים כלפי ישראל לא הייתה טבעית או מושרשת בעם מתחילת הדרך, אלא לובתה באופן מלאכותי על ידי השלטונות [רש"ר הירש]. לכן, ה׳ מבטיח לחולל פלא, שבו המצרים יפייסו את ישראל ויעניקו להם מרכושם, בניגוד מוחלט לטבע האנושי הרגיל של אנשים כלפי מי שנתפסים כאויביהם [אבן עזרא]. במקום להיות מגורשים כאויבים שנואים, בני ישראל ייפרדו מהמצרים כידידים [קאסוטו]. מכיוון שהגאולה התעכבה וגזרות השעבוד הלכו והחמירו עם הזמן, ה׳ הוצרך לחזור על הבטחה זו פעם נוספת סמוך לזמן היציאה עצמה [העמק דבר].
המילה תֵלֵכוּן זוכה לתשומת לב מיוחדת. התוספת של האות נו"ן בסוף המילה מצביעה על כך שזוהי הליכה ועזיבה לצמיתות, ללא כל כוונה לחזור למצרים [הכתב והקבלה]. מעבר לכך, יש הרואים במילה רמז לכך שהם לא ילכו רק בכוח רגליהם הרגיל, אלא יינשאו באורח פלא על ידי ענני הכבוד [שפתי כהן]. יציאה זו דורשת גם התנתקות רוחנית, שכן ההליכה ממצרים מותנית בכך שבני ישראל ישליכו מידם את האלילים וגילולי מצרים שדבקו בהם [קיצור בעל הטורים].
ההבטחה מסתיימת במילים לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם, כלומר לא תצאו בידיים ריקות [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות מ"ם בסוף המילה רֵיקָם היא תוספת לשונית המופיעה במקומות נוספים בתנ"ך [אבן עזרא]. הפרשנים מציגים מספר גישות למשמעות ההבטחה שלא לצאת בידיים ריקות. גישה אחת מסבירה כי לישראל היו שדות, בתים ורכוש רב במצרים, והיה חשש שבלכתם המצרים יבזזו את הרכוש שיישאר מאחור והם יוותרו חסרי כל. לכן הובטח להם שלא יצאו ללא נכסיהם [מלבי"ם]. גישה שנייה רואה בכך הבטחה לקבלת שכר על שנות העבודה הרבות והקשות, כדי שלא יצאו ללא תמורה ראויה על עמלם [הכתב והקבלה].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה אינה רק לשמירה על הרכוש הקיים של ישראל, אלא לקבלת ממון ומתנות נוספות [שד"ל]. פרשנים אלו מקבילים את יציאת מצרים למצוות הענקת עבד עברי, שבה התורה מצווה את האדון להעניק לעבד המשתחרר מתנות בנדיבות. כשם שעבד עברי מקבל מענק משלושה סוגים שונים, כך גם ישראל יקבלו מהמצרים כסף, זהב ושמלות, ובכך תתקיים במלואה ההבטחה העתיקה לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול [אור החיים, חזקוני, שד"ל].