הפסוק מתאר את הפיצוי שיקבלו בני ישראל עם צאתם מעבדות לחירות, ומבטיח כי לאחר שנות השעבוד הארוכות, הם לא יעזבו את מצרים בידיים ריקות, אלא כשהם עמוסים ברכוש רב שיילקח משוביהם.
וְשָׁאֲלָה
הפרשנים חלוקים בשאלת המוסריות שבלקיחת הרכוש, ודנים האם מדובר בהשאלה שקרית או בבקשת מתנה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רשב"ם, כלי יקר, רבנו חננאל, חזקוני ועוד] היא שהפועל "ושאלה" אינו מתאר הלוואה שנועדה להחזרה, אלא בקשת מתנה גמורה וחלוטה. המצרים, מתוך פחד מהמכות ורצון לזרז את יציאת ישראל, יעניקו להם את הכלים מרצונם החופשי.
מנגד, יש הסבורים [ספורנו, שד"ל וביאור שטיינזלץ] כי אכן מדובר בהשאלה על מנת להחזיר. עם זאת, הרכוש הפך לשלהם כדין לאחר שהמצרים רדפו אחריהם לים סוף כדי להילחם בהם; מאחר שה' נלחם במצרים והטביעם, הרכוש הפך לשלל מלחמה צודק, מידה כנגד מידה.
בנוסף, פעולה זו נתפסת כעשיית צדק היסטורי ומשפטי: הוצאת הרכוש נועדה לשמש כתשלום שכר על מאות שנות עבודת פרך ללא תמורה [הכתב והקבלה], וכהענקת שחרור בדומה לדין עבד עברי בתורה, שאין לשלחו ריקם [קאסוטו].
אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ
הפנייה אל הנשים דווקא נובעת מכך שדרכן של נשים לבקש ולהשאיל תכשיטים מחברותיהן יותר מאשר גברים [אבן עזרא, חזקוני]. פירוש נוסף מציע כי ביזת מצרים הייתה שכר ייחודי לנשים על טרחתן בשנות השעבוד, בעוד הגברים זכו מאוחר יותר בביזת הים [שפתי כהן].
הביטוי מִגָּרַת בֵּיתָהּ מלמד על כך שבני ישראל והמצרים חיו בשכנות קרובה ומעורבת בארץ גושן. הכוונה היא למצרית המתגוררת יחד עם הישראלית באותו הבניין [רש"י], או אפילו למצרים ששכרו בתים בבעלות ישראלית [ביאור יש"ר].
כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת
הבקשה מתמקדת בזהב וכסף משום שאלו חפצים קלי משקל ונוחים לנשיאה בדרך, והם נועדו לשמש כתמורה שוות-ערך לבתים ולשדות שבני ישראל נאלצו להשאיר מאחור במצרים [מלבי"ם]. השְׂמָלֹת (בגדים) מוזכרות כאן כיוון שהן נחשבו יקרות ערך במיוחד, והמצרים נתנו אותן לבני ישראל כדי שיתלבשו בכבוד לקראת החג במדבר [רשב"ם]. פרשנים אחרים מציינים כי המצרים העניקו את הבגדים מרצונם, במיוחד בגדים של בכורות שמתו, כדי שהרוח במדבר תאוורר אותם מחשש למחלות [כלי יקר]. מנגד, יש הדורשים כי ישראל לא לקחו בגדים רבים, אלא רק שתי שמלות לכל אחד – אחת ללבישה ואחת לעטיפת הבצק [קיצור בעל הטורים].
וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם
הציווי לשים את הרכוש והבגדים על הילדים מוסבר בדרכים שונות: ראשית, כעצה טקטית מאת ה' – כדי שלא ייראה כאילו הם לוקחים רכוש רב מדי מתוך כוונה שלא לחזור, הומלץ להם להלביש גם את הילדים הקטנים בתכשיטים ובבגדים, אף שאין זה דרכם [העמק דבר]. שנית, בני ישראל סירבו לשנות את לבושם המסורתי וללבוש את בגדי המצרים כפי שהם; לכן נאלצו להתאים ולתפור אותם מחדש, מה שהפך את הבגדים לקטנים ומתאימים רק לילדים [פרדס יוסף].
וְנִצַּלְתֶּם אֶת־מִצְרָיִם
משמעות המילה היא ריקון, שלילה והוצאת הרכוש, מלשון הצלה [רש"י, אבן עזרא]. מבחינה מוסרית, הריקון כאן אינו רק פיזי אלא גם פטור מהתחייבות – בני ישראל מרוקנים את מצרים מהחמס וממון הגזל שהחזיקו המצרים שלא כדין, ובכך מנקים את המאזן המוסרי שביניהם [הכתב והקבלה]. בעיני העבדים העניים, השלל הצנוע שקיבלו נדמה היה כהוצאת כל העושר העצום של מצרים [קאסוטו]. בנוסף, פעולת ריקון זו היא שתפתה בסופו של דבר את המצרים לרדוף אחרי בני ישראל אל תוך ים סוף, בניסיון להשיב את רכושם [אור החיים].