מול גודל השליחות, ולאחר ששמע את פרטיה, צפים אצל משה רבנו פקפוקים טבעיים באשר ליכולתו לשכנע את העם באמיתות ההתגלות האלוהית שחווה. הוא מעלה חשש מעשי כיצד יגיבו בני ישראל כאשר יבוא לגאול אותם.
המילה וְהֵן משמשת בפסוק כמילת שאלה ותמיהה, ומשמעותה היא "ואם", "אולי" או "מה יקרה אם" [שד"ל, הכתב והקבלה, שטיינזלץ].
טענתו של משה מעוררת קושי מרכזי: הרי ה׳ כבר הבטיח לו קודם לכן "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג', י"ח), וכיצד ייתכן שמשה מטיל ספק בהבטחה האלוהית?
הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב סתירה זו:
גישה אחת מסבירה כי קיימת הבחנה בין הנהגת העם להמון. ה׳ הבטיח שזקני העם יאמינו, אך לא הבטיח זאת לגבי שאר העם, ומשה חשש מתגובת ההמון [אבן עזרא, חזקוני].
גישה שניה גורסת כי האמירה "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" לא הייתה הבטחה עתידית מוחלטת, אלא ציווי או ציפייה – כלומר, ראוי ונכון שהם ישמעו לך, אך אין בכך ערובה שכך אכן יקרה [רמב"ן, הטור הארוך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את חששו של משה לתגובתו הצפויה של פרעה. ה׳ גילה למשה שפרעה יסרב לשלח את העם. משה טוען כי אולי בתחילה העם יקשיב, אך ברגע שיראו שפרעה מסרב ואינו משחרר אותם, אמונתם תישבר. הם יסיקו שאילו משה באמת היה שליח ה׳, מלך מצרים לא היה מעז להמרות את פיו, וממילא יחשבו שמשה בדה את הדברים מלבו [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שפתי כהן, אברבנאל].
מעבר לשאלת ההצלחה מול פרעה, הפרשנים דנים במהות הספק של העם: מה בדיוק יאמרו בני ישראל שלגביו לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'?
יש המבארים שהעם לא יכפור בעצם קיומו של ה׳ או בידיעתו של משה את שם ה׳, אלא יטיל ספק בכך שחווה נבואה ישירה. הם עלולים לחשוב שמשה פועל מתוך חוכמתו האישית או בעקבות חלום, ולא מכוח התגלות נבואית של בורא העולם [רלב"ג, ביאור יש"ר, אברבנאל, בכור שור].
אחרים תולים את החשש במעמדו האישי של משה. העם עלול לתהות מדוע שה׳ יתגלה דווקא למשה, שגדל בארמון מצרים וניתק מעמו, במיוחד כאשר אהרון אחיו כבר שימש כנביא [העמק דבר]. בנוסף, משה חש כי חסרים לו התנאים הנדרשים לנבואה. הוא היה רועה צאן עני שניחן בכבדות פה. לפיכך, החשש שוְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי מתפרש גם כפשוטו – הם לא ירצו להאזין לקולו הפיזי בגלל גמגומו [אור החיים].
כדי להתגבר על חוסר האמון, במיוחד לאור העובדה שפרעה לא ייכנע מיד, הדרך היחידה לאמת את שליחותו של משה היא באמצעות אותות ומופתים המשנים את מערכות הטבע, שכן רק הם מוכיחים התערבות אלוהית ישירה [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל, קאסוטו].
עם זאת, על פי מסורת המדרש, טענתו של משה נחשבה לאמירה שלא כהוגן. משה נתפס כמי שחושד בכשרים, שכן בני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". בשל הוצאת הלעז על העם, משה נענש מיד לאחר מכן כאשר ידו הפכה מצורעת [הטור הארוך, תורה תמימה, שפתי כהן]. מנקודת מבט זו, האותות שה׳ מעניק למשה נועדו לא רק לשכנע את העם, אלא בראש ובראשונה לחזק את ביטחונו העצמי של משה עצמו, כדי שיאמין בכוחו לצאת לשליחות [תורה תמימה].