לאחר סדרה של הבטחות ואותות מאת ה', משה מביע התנגדות אחרונה ונואשת לקבלת שליחות ההצלה. רגע זה חושף את עומק ענוותו ופחדו האנושי, ומהווה עדות חיה לכך שנבואתו של משה התרחשה מתוך מודעות מלאה ובחירה חופשית, ולא מתוך אובדן חושים או ניתוק מהמציאות [רש"ר הירש]. עם זאת, חוסר הרצון שהוא מפגין לקבל את התפקיד הנשגב הוא שיעורר לבסוף את כעסו של ה' [קאסוטו].
פנייתו של משה במילים בִּי אֲדֹנָי היא בקשה צנועה המבטאת כי החיסרון והפגם נמצאים בו בלבד, ואין כאן חלילה חוסר אמונה ביכולתו של ה' לעשות נסים [אור החיים]. הוא משתמש בשם אדנות המייצג את מידת הדין, מתוך הבנה של כובד סירובו [רבנו בחיי].
המילה נָא מתפרשת במובן של עתה, כלומר בזמן הזה [אבן עזרא, כלי יקר]. הצירוף בְּיַד תִּשְׁלָח הוא ביטוי שגור בשפה העברית שמשמעותו ביד כל מי שתרצה לשלוח [שד"ל]. מתוך מילים אלו עולות מספר גישות מרכזיות באשר לכוונתו של משה ולזהות המחליף שביקש:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה מבקש מה' לשלוח כל אדם אחר מלבדו. מתוך ענווה קיצונית, משה חש שכל אדם בעולם ראוי והגון יותר ממנו לעמוד לפני מלך מצרים ולשאת בתפקיד [רמב"ן, רשב"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ].
פרשנים רבים מסכימים כי משה רומז לאחיו אהרן. אהרן כבר היה רגיל לנבא לישראל במצרים, הוא ניחן ביכולת דיבור רהוטה, והיותו האח הגדול מנעה חשש של קנאה במשה [רש"י, אבן עזרא, כלי יקר, מלבי"ם, אבן עזרא הקצר]. משה קיווה תחילה שה' ירפא את גמגומו, אך משנענה רק בהבטחה שה' יהיה עם פיו ויורהו מה לומר, העדיף שיישלח אדם שאינו כבד פה [אבן עזרא, הטור הארוך].
גישה נוספת מסבירה את הסירוב מטעמים מעשיים ותאולוגיים. משה טען כי שליח אמור לדבר באופן טבעי, ואם ה' צריך לשנות את הטבע בכל רגע ולדבר מתוך גרונו של משה, הרי שה' הוא המדבר ולא השליח [העמק דבר, ספורנו, מלבי"ם]. בנוסף, משה חשש שמא ברגע המכריע מול פרעה תתנתק דבקותו הרוחנית בה', והוא יישאר ללא המילים הנדרשות [רלב"ג], וכן סבר שאין זה מכבודו של ה' ששליחו יהיה מגמגם והגויים ילעגו לו [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי].
כיוון פרשני עמוק יותר מצביע על כך שמשה ראה בנבואה שאין סופו להשלים את המשימה ולהכניס את ישראל לארץ. לכן ביקש מה' לשלוח כבר עתה את מי שעתיד להיות הגואל הסופי שלעתיד לבוא [רש"י, רמב"ן, כלי יקר, חומש קה"ת], ויש המזהים גואל עתידי זה כפנחס או אליהו [ברכת אשר על התורה]. אף על פי שידע שלא יכניסם לארץ, פרשנים מסבירים כי משה עדיין קיווה שיוכל להיכנס לארץ כאדם פרטי ולא כמנהיג [מזרחי, ריב"א, ברטנורא], או שקיווה לבטל את הגזרה לחלוטין באמצעות תפילה [גור אריה].
לבסוף, יש המציעים פירושים ייחודיים למילים בְּיַד תִּשְׁלָח. גישה אחת טוענת שמשה המפוחד ביקש שה' ישלח מלאכים כפי שעשה בעבר, או שיכה את המצרים בידו החזקה ישירות ללא צורך בשליח בשר ודם כלל [ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה]. גישה אחרת מפרשת את המילה בְּיַד כפשוטה, שמשה ביקש מה' מסמך הכתוב על קלף שאותו יוכל לשאת בידו ולהראות לפרעה ולעם, כתחליף לדיבורו הכבד [הטור הארוך, פענח רזא, דעת זקנים].