משה ואהרן מתחילים את הביצוע המעשי של שליחותם ופונים אל ההנהגה. יציאתם המשותפת נעשית בדיוק כפי שנצטווה משה קודם לכן, כאשר אהרן שותף מלא לשליחות והדברים מושמים בפיו [קאסוטו].
הם אוספים את זקני העם, המוגדרים כמנהיגים וכיועצים של אותו דור [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ואלו שיוחדו לשבת במועצת ההנהגה [חזקוני]. הפנייה אל הזקנים נבעה מצורך מעשי, שכן לא ניתן היה לדבר ישירות אל המון רב של שש מאות אלף איש, והזקנים הם אלו שנועדו להעביר את הדברים לעם [אבן עזרא].
בפסוק זה מופיע הצירוף הייחודי זקני בני ישראל, וזוהי הפעם היחידה שבה הם נקראים כך. בשאר המקומות מכונים המנהיגים "זקני ישראל", תואר המעיד על בשלות רוחנית ויכולת לייצג את האומה כולה כגוף אחד. אולם בשלב מוקדם זה, טרם התגבש העם לכדי ישות לאומית מאוחדת, ולכן הם מכונים רק זקנים מתוך "בני ישראל". רק בהמשך, כאשר יתייצבו יחד עם משה מול פרעה כדי לייצג את הכלל, הם יהפכו רשמית ל"זקני ישראל" [רש"ר הירש].