ברגע גורלי זה, חפץ יומיומי ופשוט משנה את ייעודו והופך לכלי שרת של כוח אלוהי. המקל ששימש את משה ברעיית צאן מקבל כעת תפקיד היסטורי, והופך לסמל של סמכות והנהגה שבאמצעותו ישונו סדרי הטבע.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמטה משמש מעין שרביט מלכות, המעיד על כך שה' מינה את משה לשלוט בטבע ולשנותו [ספורנו, אור החיים]. לקיחת המטה נועדה להיות תמידית, כעין לבישת כלי נשק המקנה סמכות. מנגד, יש הרואים בשימוש במטה דווקא פחיתות מדרגה. מכיוון שמשה סירב לקבל את השליחות לבדו וביקש את אהרן כמתווך לדיבור, ה' קבע שגם הנסים לא ייעשו בדיבורו של משה בלבד, אלא באמצעות מתווך חומרי [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהמטה נועד לשמש תשובה ניצחת לטענתו של משה שאינו ראוי ומוכן לשליחות. ה' מראה לו שכשם שהוא מסוגל לקחת עץ יבש ודומם ולהפוך אותו לכלי מחולל פלאות, כך ביכולתו להכשיר כל אדם לשליחותו [תולדות יצחק]. בנוסף, אף על פי שאהרן הצטרף למשה וניתן היה לחשוב שאין עוד צורך באותות שנועדו לאמת את ההתגלות בפני העם, ה' מצווה לקחת את המטה כדי להוכיח את מעמדו של משה, פן יקום אדם שיחשוב שהוא חכם וראוי יותר [העמק דבר].
המילה הַזֶּה באה להדגיש שמדובר באותו מטה ספציפי שכבר נהפך לנחש לעיני משה [אבן עזרא הקצר], ובכך לשלול שימוש במטה אחר, אף שייתכן שיש כאן גם רמז עתידי למטהו של אהרן שישמש אף הוא לעשיית נסים [אור החיים].
הציווי תִּקַּח בְּיָדֶךָ מקבל נופך פלאי במסורות חז"ל. הפרשנים מציינים מסורות קדומות שלפיהן המטה היה עשוי מאבן ספיר והיה כבד מנשוא, אך באורח נס הוא נשא את עצמו כך שרק משה יכול היה לאחוז בו בקלות בידו האחת [אור החיים, שפתי כהן, הדר זקנים].
השימוש בביטוי אֶת־הָאֹתֹת בלשון רבים מעורר קושי, שהרי עד לשלב זה הוזכר רק אות אחד שקשור למטה והוא הפיכתו לנחש. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לכלל המופתים ומכות מצרים שעתידים להיעשות באמצעות המטה. ה' כבר הודיע למשה בפרטיות על כלל הנסים שיעשה, והכתוב כאן מקצר וכולל את כולם במילה אחת [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, העמק דבר].
מסורות עתיקות מקפלות בתוך המטה היסטוריה ארוכה, החל מהאדם הראשון, ומספרות שעל המטה היו חקוקים ראשי התיבות של עשר המכות. התורה אמנם מציגה אותו בתחילה כמקל רועים פשוט כדי להרחיק סממנים של אגדות עממיות, אך בסופו של דבר המטה מזכיר למשה שעליו לציית באופן מוחלט לה', כשהוא הופך לאמצעי המובהק לעשיית הפלאים ומוגדר בהמשך כ"מטה האלוהים" [קאסוטו, הדר זקנים, שפתי כהן].