הקב״ה מעניק למשה אות פלאי שני, בו ידו הבריאה הופכת לנגועה במחלה ולאחר מכן נרפאת. מעשה זה אינו רק הפגנת כוח אלוהית, אלא טומן בחובו רבדים עמוקים של מוסר, סמליות היסטורית והדרכה אישית למנהיג.
בפנייתו למשה, ה' משתמש במילת הבקשה נָא. שימוש זה אינו מקרי, אלא נובע מכך שהדרישה להפוך את היד למצורעת היא התנסות לא נעימה, ולכן ה' פונה אליו בלשון רכה ומתחשבת [רש"ר הירש]. ה' מבקש ממנו להכניס את ידו בְּחֵיקֶךָ, כאשר רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא מתחת לבגד הסמוך לחזה [אבן עזרא, שטיינזלץ], ויש המפרשים שהכוונה היא לבית הזרוע, כלומר לבית השחי [אבן עזרא].
ההוראה להכניס את היד אל החיק מלמדת שפעולת ההתהפכות לא נעשתה בגלוי לעיני כל, אלא בסתר. דרכו של ה' היא שפלאים וברכות שורים דווקא כאשר הם מכוסים מן העין. דבר זה רומז גם לתהליך שעבר משה עצמו: ה' הרחיק אותו ממצרים אל מדבר מדין, ושם, הרחק מעיני הציבור, הוא עבר את התהליך הנסתר של הפיכתו לאדם נעלה ולמנהיג ישראל [העמק דבר].
כאשר משה מוציא את ידו, היא מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. הפרשנים מסכימים כי דרכה של צרעת להיות לבנה, אך מראה השלג מעיד על סוג צרעת חמור במיוחד שקשה מאוד לרפאו, מה שמעצים את גודל הנס [שד"ל]. לא מדובר באחיזת עיניים או בדמיון, אלא במציאות גמורה; היד הפכה לטמאה לחלוטין מבחינה הלכתית ופיזית [צפנת פענח].
לגבי הסיבה שבגינה נבחר דווקא אות הצרעת, קיימות מספר גישות המשלימות זו את זו. הגישה המרכזית רואה בכך עונש ורמז חינוכי למשה. הצרעת באה כעונש על אמירת לשון הרע, משום שמשה חשד בישראל ואמר "לא יאמינו לי". הצרעת הלבנה כשלג מוכיחה שהעונש ניתן ספציפית על לשון הרע ולא על חטא של גאווה, בדומה לצרעת שבה לקתה מרים הנביאה [רש"י, משכיל לדוד]. בעקבות גישה זו, יש שתמהו מדוע אות זה הוצג רק כשני בסדר האותות, שהרי אם מדובר בעונש על דבריו, היה ראוי שזה יהיה האות הראשון [אבן עזרא].
גישה נוספת רואה במעשה משל פילוסופי ומוסרי. הכנסת היד לחיק מסמלת עצלות, רפיון ידיים והימנעות מעשייה. ה' מראה למשה כי אדם שנמנע מלבנות את העולם וטומן את ידו בחיקו, ידו הופכת למצורעת, מצב המסמל חידלון, הרס ומוות [מלבי"ם].
מנגד, יש הרואים באות זה סמל היסטורי לקורות העם. היד מסמלת את עם ישראל: בתחילה היו חופשיים ובריאים, לאחר מכן ה' נגע אותם בצרעת של עבדות מצרים, ולבסוף הוא עתיד לרפא אותם ולהשיבם לחירותם [אבן עזרא].