לאחר שמיצה את טענותיו הקודמות, משה מביע את חוסר ביטחונו העמוק ביכולתו לשמש כשליח ונביא בשל מגבלותיו התקשורתיות. הוא פונה אל ה' בתחינה ומבקש רחמים על כך שאינו מתאים לתפקיד. המילים בִּי אֲדֹנָי משמשות כלשון תחינה וריצוי, תוך פנייה למידת הרחמים של ה' [אור החיים, אבן עזרא]. יש המפרשים קריאה זו כקבלת הדין, מעין בקשה מה' שיעניש אותו כרצונו אך יניח לו מהשליחות [אבן עזרא בשם ר' יהודה הלוי], או כהכרה בכך שהחיסרון המונע את הצלחת השליחות תלוי בו עצמו [אור החיים, שפתי כהן].
בהצהרתו לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, רוב הפרשנים מסכימים כי משה מעיד על עצמו שאינו נואם רהוט, וכי חסר לו הכישרון לדבר צחות ולשכנע המונים או לעמוד בביטחון בפני מלכים [אבן עזרא, ספורנו, מלבי"ם, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי הבעיה לא הייתה רטורית אלא שפתית, שכן משה ברח ממצרים בנערותו וכבר הספיק לשכוח את השפה המצרית, ולכן ידע שיתקשה לדבר בה [רשב"ם, חזקוני]. פרשנות נוספת רואה בכך עדות לאופיו של משה כאיש של מעשים, כפי שהוכיח כשהציל את בנות יתרו והכה את המצרי, ולא כאיש של דיבורים ומשא ומתן [קונטרס חיבה יתירה].
משה מפרט את משך הזמן שבו הוא סובל ממגבלה זו ואומר גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. על דרך הפשט, משה טוען כי פגמו מלווה אותו מנעוריו, גם כשהיה במדין וגם כשגדל בארמון פרעה [ספורנו, העמק דבר]. תקוותו הייתה שעצם ההתגלות האלוהית תרפא את לשונו באופן ניסי, אך משנוכח כי גם לאחר שה' דיבר אליו פגמו נותר בעינו, הוא מסיק שאינו הראוי לשליחות [אור החיים, צרור המור, אברבנאל]. על דרך הדרש, הפרשנים לומדים מריבוי המילים "גם", "תמול", "שלשום" ו"מאז", כי הדו-שיח בסנה לא התרחש ביום אחד, אלא הקב"ה הפציר במשה במשך שבעה ימים רצופים לקבל עליו את השליחות [רמב"ן, רש"י, טור הארוך, רבינו בחיי].
את מהות הפגם כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי מסבירים הפרשנים בכמה אופנים. הגישה המרכזית רואה בכך מום גופני וקושי פיזי בחיתוך הדיבור. משה התקשה להגות קבוצות ספציפיות של אותיות, כגון אותיות השיניים (זסשר"ץ), אותיות הלשון (דטלנ"ת) ואותיות השפתיים (בומ"ף) [רבינו חננאל, הכתב והקבלה, תולדות יצחק, אברבנאל]. קושי זה מיוחס על ידי המדרש לאירוע מילדותו של משה בארמון פרעה, כאשר מלאך הכווין את ידו לקחת גחלת לוחשת ולהכניסה לפיו כדי להצילו ממוות, מה שגרם לכוויות בשפתיו ובלשונו [רבינו בחיי, שפתי כהן].
גישה אחרת שוללת מום פיזי ומסבירה כי כבדות הלשון נבעה מהתבודדותו הממושכת של משה ושקיעתו בעניינים אלוהיים ורוחניים, שהרחיקו אותו מהרגלי השיחה האנושית השוטפת [רלב"ג, חומש קה"ת]. יש אף המפרשים כי מהותו של משה הייתה תורה טהורה, ולכן דיבורו היה מעל לגדר השפות האנושיות הרגילות [צפנת פענח].
הפרשנים דנים בשאלה מדוע ה' לא ריפא את משה מיד. יש המסבירים כי משה, מתוך חוסר רצונו לקבל את התפקיד או מתוך ענווה ואי-רצון לפגוע במעמדו של אהרן אחיו הגדול, לא התפלל כלל על רפואתו, ולכן ה' לא ריפא אותו אלא הבטיח שיהיה עם פיו בשעת הדיבור [רמב"ן, רש"י, טור הארוך, רבינו בחיי]. גישה עמוקה יותר מציעה כי ה' הותיר את משה כבד פה בכוונה תחילה ובהשגחה פרטית. מטרת הדבר הייתה שכאשר ישראל יקבלו את התורה וייגאלו ממצרים, יהיה ברור לכל שהדבר נעשה בכוח אלוהי ובזכות האותות והמופתים, ולא משום שמשה פיתה אותם בזכות כושר שכנוע, כריזמה או רטוריקה מבריקה [אברבנאל, פרדס יוסף].