שמות, פרק ד׳, פסוק י׳

משה פונה אל ה' בתחינה ובבקשת רחמים, בִּי אֲדֹנָי, מתוך תחושה שאינו ראוי לשליחות. הוא מעיד על עצמו לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כלומר אינו נואם רהוט המסוגל לשכנע המונים, או שפשוט שכח את השפה המצרית. משה מציין שחיסרון זה מלווה אותו מנעוריו, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, ותקוותו להירפא מעצם ההתגלות נכזבה גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. הוא מסביר כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי, פגם הנובע מקושי פיזי בחיתוך הדיבור או מהתבודדות רוחנית ממושכת שהרחיקה אותו משיחה רגילה. ה' הותיר מגבלה זו בכוונה תחילה, כדי שגאולת ישראל תיוחס לכוח אלוהי ולא לכושר שכנוע אנושי.