שמות, פרק ד׳, פסוק ל״א

עם ישראל מקבל בהסכמה מלאה את בשורת הגאולה, ובעקבות האותות שהוצגו, טבעו המאמין ומסירותו של משה, מתעוררת בו הכרה מוחלטת במסר האלוהי שעליה נאמר וַיַּאֲמֵן הָעָם. בזכות אמונה זו פנויים כעת בני ישראל להקשיב ולהפנים, וַיִּשְׁמְעוּ כי הגיע קץ הגלות המובטח וכִּי פָקַד ה' אותם, בין אם על ידי קיום ההבטחה ובין אם על ידי ספירתם וקירוב זמן הגאולה בשל קושי השעבוד. הבשורה ממשיכה וְכִי רָאָה ה' אֶת עָנְיָם, כלומר את סבלם ועינויים, ראייה המבטיחה את השמירה עליהם מעתה והלאה, את הנקמה במצרים ואת פיצויים העתידי ברכוש. בתגובה לכך מגיב העם בשתי פעולות של הכנעה והודיה כפולה על הבשורות השונות שקיבלו: וַיִּקְּדוּ בהרכנת הראש המבטאת את כפיפות השכל לה' והמתקת הדין, וַיִּשְׁתַּחֲווּ בהשתטחות מלאה על הארץ המסמלת התבטלות מוחלטת לרצון ה' וחיבור למידת הרחמים.