שמות, פרק ה׳, פסוק א׳

פנייה ישירה זו לשליט מצרים מהווה ניסיון מקדים להשיג את שחרור העם בדיבור, בטרם תחל התערבות עליונה ומערכת מכות. מיד לאחר שזכו לאמון העם, וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לבדם אל הארמון, שכן זקני ישראל שהיו אמורים להתלוות אליהם נתקפו פחד ונשמטו מאחור. נטישה זו אילצה אותם להציג חזית סמכותית של שליחים ישירים, ובהכרזתם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הבהירו לפרעה כי לאל זה יש ברית ייחודית עם האומה שעליו לכבד. דרישתם שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר לא הייתה לשחרור מוחלט אלא בקשה מצומצמת לחופשה קצרה, שנועדה לבחון את תגובתו ולהצדיק את המכות שיבואו במקרה של סירוב. המונח וְיָחֹגּוּ מכוון להקרבת קורבנות, או לשאיפה להתאסף במעגל הרחק מעיני המצרים ולעבוד את ה' מתוך שמחה וריקודים.