שמות, פרק ד׳, פסוק כ׳

משה עוזב את חייו האישיים ויוצא למלא את ייעודו הלאומי, כאשר וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, גרשום ואליעזר, שאותם החזיקה צפורה בחיקה בשל גילם הרך. הוא בחר להרכיבם עַל הַחֲמֹר מסיבות מעשיות של תנועה יציבה שהתאימה לאישה לאחר לידה, אך גם כסמל לענווה, לשליטה בחומריות ולחיבור למסורת הגאולה של אברהם והמשיח. הכתוב מציין כי וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם כדי להגדיר את מטרת המסע, צעד המבטא ביטחון בה' מול פרעה אף שהיה עלול להתפרש בטעות כהשתקעות במצרים, אך בפועל צפורה והילדים שבו למדין בהמשך הדרך כדי לא לעכב את השליחות. עוד בטרם היציאה לדרך, לקח משה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, שזכה לכינויו משום שהנסים שנעשו בו יוחסו לה', והוא לא ארז אותו אלא החזיק בו כסמל לנחישות בלתי מתפשרת מול כוחותיה של מצרים.