שמות, פרק ד׳, פסוק כ״ה

ברגע של סכנת חיים למשה עקב העיכוב במילת בנם, אשתו לוקחת יוזמה ופועלת במהירות: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, אבן חדה ששימשה כסכין מנתחים, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ. לאחר מכן היא מקרבת את הערלה והדם וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, כמעשה של כופר וקרבן המונח לרגלי משה או לרגלי המלאך התוקף כדי לעצור את הפגיעה, ויש המפרשים שדמו של התינוק פשוט נזל על רגליו שלו. במעמד זה וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי, קריאה המופנית אל התינוק שדמו שימש לכפרה, או אל משה בעלה. אם דבריה כוונו למשה, היא מכריזה כי בזכות דם המילה הוא ניצל ממוות וניתן לה מחדש כחתן, או לחלופין מביעה תחושת אשמה על כך שבגללה כמעט שילם בחייו.