ההתגלות האלוהית פוגשת את משה בשלב מכריע, רגע לפני יציאתו לשליחות הגדולה של שחרור עם ישראל. לאחר שקיבל את המינוי בהר סיני, משה חוזר למקום מושבו כדי להתארגן לפרידה ולהכין את משפחתו למסע. בשלב זה פונה אליו ה' ומבשר לו כי סרה הסכנה שריחפה על חייו.
הפרשנים נחלקו בשאלת עיתוי הדיבור האלוהי המצוין במילה בְּמִדְיָן. גישה אחת גורסת כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ודיבור זה למעשה נאמר למשה עוד קודם לכן, במעמד הסנה, כחלק מהבטחת ה' שיוכל לשוב למצרים ללא פחד [אבן עזרא, הטור הארוך]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו דיבור חדש ונפרד שהתרחש לאחר שמשה כבר קיבל על עצמו את השליחות וחזר למדין כדי ליטול רשות מחותנו יתרו [רמב"ן, חזקוני, קאסוטו]. ישנו נדבך נוסף לציון המקום, המלמד על גדלותו של משה: הוא הסכים לצאת לשליחות המסוכנת עוד בטרם הובטח לו ששונאיו מתו. דאגתו היחידה הייתה להצלחת השליחות ולא לשלומו האישי, ורק לאחר שהחליט בדעתו ללכת, בישר לו ה' שהסכנה חלפה [אור החיים, קאסוטו]. בנוסף, האזכור של מדין קשור לנדר שמשה נדר ליתרו שיישב עמו, וכעת ה' מתיר לו את הנדר במקום שבו נדר אותו [תורה תמימה].
הציווי לֵךְ שֻׁב מורה למשה לשוב למצרים לחלוטין ולהשתקע שם, ולא רק בדרך ארעי [העמק דבר, מלבי"ם]. בעקבות בשורה זו שחלף הפחד, משה הבין שעליו לקחת עמו את אשתו ובניו. הבאת משפחתו, בהיותו אדם חופשי ומכובד במדין, נועדה לנסוך ביטחון בעם ישראל שגאולתם קרובה, שכן לא היה מביא את משפחתו להשתעבד במצרים אלמלא ידע שייצאו משם בקרוב [רמב"ן, הטור הארוך, קונטרס חיבה יתירה].
החלק המרכזי בפסוק עוסק בהבטחה כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. על פי הפשט, הכוונה היא למיתתם הממשית של פרעה, עבדיו, וקרובי המצרי שהרג משה, אשר ידעו על המעשה וביקשו לנקום את דמו [רשב"ם, ספורנו, רלב"ג, חזקוני, ביאור יש"ר]. אולם, מסורת פרשנית ענפה מזהה את האנשים הללו כדתן ואבירם, שהיו מבני ישראל. לפי גישה זו, הם לא מתו ממש, אלא ירדו מנכסיהם, שכן "עני חשוב כמת" [רש"י, דעת זקנים, הדר זקנים]. ההוכחה לכך שהם נותרו בחיים טמונה בשימוש בלשון ההווה הַמְבַקְשִׁים, המעיד כי הם עדיין קיימים אך חסרי יכולת להרע, שכן דבריהם של עניים אינם נשמעים בחצר המלכות ואין בידם לשחד כדי להלשין עליו [תורה תמימה, דברי דוד, הרא"ש]. משה לא חשש מפרעה, שכן הובטח לו שה' יהיה עמו, אלא חשש מאותם רשעים מבני ישראל שירדפו אותו [העמק דבר].
הפרשנים מעמיקים לדון מדוע דווקא עניות נחשבת כאן ל"מיתה", שהרי חז"ל מנו ארבעה הנחשבים כמתים: עני, מצורע, סומא (עיוור) ומי שאין לו בנים. מתוך בחינת קורותיהם של דתן ואבירם במחלוקת קורח, שאירעה מאוחר יותר במדבר, נשללות שאר האפשרויות: הם לא היו מצורעים, שכן הם שהו בתוך מחנה ישראל (ומצורע אמור להיות משולח מחוץ למחנה); הם לא היו סומים, שהרי נאמר שם "העיני האנשים ההם תנקר"; והם לא היו חשוכי בנים, שכן הכתוב מציין במפורש "ונשיהם ובניהם וטפם". המסקנה ההכרחית היא שהם איבדו את עושרם [הרא"ש, שפתי חכמים, ברטנורא]. מבחינה רעיונית, העני נחשב כמת משום שאין לו חיות ועמידה עצמאית משלו, והוא תלוי לחלוטין בזולתו. כשם שמעיין שנסתם מקורו מאבד את שמו כ"מים חיים" אף אם נותרו בו מעט מים, כך העני שפסק ממנו שפע הברכה נחשב כמת, גם אם הוא מהלך פיזית בין החיים [גור אריה].