ברגע השיא של מפגש לילי דרמטי ומלא אימה, לאחר שצפורה פועלת במהירות כדי להציל את חייו של בעלה (או בנה), הסכנה חולפת. התרת המתח מלווה בהכרזה חידתית של צפורה, המקפלת בתוכה את הבנתה לגבי מהות הפגיעה וסיבת ההצלה.
המילה וַיִּרֶף מתארת את הרגע שבו המלאך המשחית, או החולי הקשה שתקף את משה, הרפה ממנו, נחלש ונסוג [רשב"ם, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. השאלה המרכזית העולה מהמילה אָז היא מה הבינה צפורה באותו רגע שלא ידעה קודם לכן. גישה אחת מציעה שבתחילה צפורה הייתה שרויה בספק לגבי סיבת העונש: האם משה הותקף בשל העיכוב במילת הבן, בשל העיכוב ביציאה לשליחות במצרים, או אולי בכלל משום שנשא אותה, אישה מדיינית, לאישה. רק כאשר כרתה את הערלה וראתה שהסכנה חלפה מיד, התברר לה מעל לכל ספק שסיבת הפגיעה הייתה אך ורק עניין המילה [הדר זקנים, דעת זקנים, לבוש האורה, אברבנאל]. גישה אחרת מסבירה שצפורה ידעה מראש שהפגיעה קשורה למילה, אך סברה שמשה כבר נידון למוות על חטאו ואין לדבר תקנה. כאשר המלאך הרפה ממנו, היא הבינה שמעשה המילה עצמו הוא התרופה שהצילה אותו, ושהמלאך לא בא רק כדי להעניש על העבר, אלא כדי להכריח אותם לקיים את המצווה [גור אריה, ריב"א, דברי דוד].
הכרזתה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת זוכה למספר פירושים. המילה דָּמִים מתפרשת אצל חלק מהפרשנים כלשון רציחה ומוות, ואילו האות למ"ד במילה לַמּוּלֹת משמשת במשמעות של "על אודות". לפיכך, כוונתה היא: חתני כמעט ונרצח על עסקי המילה, ואלמלא דם המילה, הוא היה חייב מיתה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים את המילה דָּמִים כדם ממש, ומסבירים שצפורה מבטאת כאן תחושת הקלה: אינך חתן של מוות והריגה כפי שחששתי, אלא חתן המתבוסס בדם המצווה שהציל את חייך [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
דעה ייחודית מציעה שצפורה הדגישה את המילה "חתן" מתוך חשש שבעקבות המפגש האלוהי והסכנה, משה יבחר לפרוש ממנה. לכן מיהרה להזכיר את ברית הנישואין ביניהם כדי לשמר את הקשר [חתם סופר]. בעוד שרוב הפרשנים מניחים שצפורה פונה למשה, יש המציעים שהיא פונה אל בנה הנימול, ומעניקה לו את התואר החגיגי "חתן דמים" ביום מילתו, בדומה לתארים כמו "חתן תורה" [חזקוני, קאסוטו].
השימוש בלשון רבים במילה לַמּוּלֹת מעורר עניין בפני עצמו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר מצביע על שני השלבים ההכרחיים של המצווה: חיתוך הערלה (מילה) וחשיפת העטרה (פריעה). לפי גישה זו, המלאך הרפה ממשה רק חלקית, מה שרמז לצפורה שהמצווה טרם הושלמה, והיא מיהרה לבצע גם את הפריעה [ספורנו, רבנו בחיי, תורה תמימה, תולדות יצחק]. פירוש אחר מציע שלשון הרבים נובעת מהספק של צפורה לגבי התזמון של החטא: האם משה נענש על כך שלא מל את בנו עוד בהיותם במדיין, או על כך שהתעכב במלון בדרך [אברבנאל], בעוד שיש מי שרואה בלשון הרבים התייחסות למנהגי מילה שונים שהיו נהוגים באותה תקופה [שד"ל].