אזהרה חמורה זו מהווה את נקודת השיא של השליחות, עוד בטרם החלה. ה' שם בפי משה את האולטימטום הסופי שיוצג בפני מלך מצרים, ומציב משוואה ברורה של צדק אלוהי: חירות תמורת חיים.
המילים ואמר אליך ממשיכות את הפסוק הקודם ומבהירות כי משה מדבר בשליחותו המוחלטת של ה' [ריב"א, רש"י]. הדרישה שלח מנוסחת בבניין פיעל, המבטא דרישה לשחרור מוחלט ולצמיתות, ולא רק ליציאה זמנית. בהתאמה, המילה ויעבדני אינה מתארת פעולת פולחן חד פעמית במדבר [ביאור שטיינזלץ], אלא דרישה שבני ישראל יהפכו לעבדיו של ה' לעולם, במקום להמשיך לעבוד את פרעה [הכתב והקבלה, קאסוטו].
מאחר שפרעה סירב פעם אחר פעם, כפי שמבטאת המילה ותמאן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], העונש נקבע על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. פרעה מסרב לשחרר את בנו בכורו של ה', ולכן ייענש בבנו שלו [ספורנו, בכור שור, חזקוני, אם למקרא, קאסוטו]. המילים את בנך בכורך מכוונות ליורש העצר היושב על כס המלכות [אבן עזרא הקצר]. איום זה היה מסוכן מאין כמותו, שכן בניגוד למכות אחרות שפגעו רק בכלכלה או בנוחות, כאן מדובר בפגיעה בעצם קיום המלכות. פרעה עלול היה לצאת מגדרו ולהרוג את משה בו במקום, ומכאן שהעברת המסר דרשה ממשה אומץ עצום וביטחון מוחלט בה' [העמק דבר].
הפרשנים מתמודדים עם השאלה מדוע ה' מנחה את משה לאיים במכה האחרונה כבר בתחילת הדרך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן ביטוי של חסד אלוהי. בניגוד לבשר ודם המעלים את תוכניותיו כדי להפתיע את אויבו, ה' מזהיר מראש מפני המכה הקשה ביותר, כדי להשאיר לפרעה פתח לתשובה כנה [רש"י, ספורנו, חזקוני, דברי דוד]. בנוסף, האזכור המוקדם נועד להבהיר לפרעה ולמשה גם יחד כי המכות הראשונות יהיו רק אותות ומופתים, וכי רק מכת בכורות היא העונש האמיתי שיכריע את המערכה ויביא לשחרור. ידיעה זו אפשרה למשה להתפלל מאוחר יותר להסרת המכות מבלי לחשוש שהדבר יעכב את הגאולה [ספורנו, אבן עזרא הקצר, בכור שור, קאסוטו].
מנגד לגישה המקובלת, קיימת דעה ייחודית הגורסת כי הפסוק אינו מופנה לפרעה, אלא נאמר למשה עצמו. לפי פירוש זה, ה' כעס על משה שלקח עמו למצרים את אשתו וילדיו, מחשש שהם יעכבו אותו מלבצע את שליחותו מאימת המלך. לכן ה' מזהיר את משה שאם הוא יהיה הגורם לעיכוב שחרור ישראל, בנו בכורו שלו ימות. גישה זו קושרת את הפסוק לאירוע המסתורי המתרחש מיד לאחר מכן במלון, שבו ה' מבקש להמית את בנו של משה [שד"ל]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים בתוקף רעיון זה ומכנים אותו שיגעון, שכן ההקשר הברור של הפסוקים מוכיח מעל לכל ספק שהדברים מופנים לפרעה כעונש ישיר על סירובו לשחרר את ישראל [אבן עזרא, אם למקרא].