לקראת היציאה לשליחות הגורלית והעימות הישיר מול מלך מצרים, ה׳ מצייד את משה במעין מפת דרכים אסטרטגית. התגלות זו נועדה להכין את משה לקראת הבאות, לפרט בפניו את תוכנית הפעולה, ובעיקר להכין אותו מבחינה נפשית להתנגדות העיקשת שאותה הוא עתיד לפגוש.
ההנחיה הפותחת, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, מעוררת דיון באשר לתזמון ולאופי הציווי. יש הסבורים כי דברים אלו נאמרו למשה עוד בהיותו במדיין, כסיכום ותזכורת רגע לפני יציאתו לדרך [אבן עזרא, קאסוטו, טור הארוך]. לעומתם, הגישה המרכזית רואה בכך הנחיה המלווה את המסע עצמו: ה׳ קורא למשה לשים את לבו ולהתמקד במשימה בעודו צועד בדרך [רמב"ן]. ההליכה עצמה דורשת הכנה – יש שפירשו כי משה נדרש לחשוב על הנסים או אף לנסות אותם בדרך כדי להיות מורגל בהם [פני דוד, קונטרס חיבה יתירה], ויש שראו בכך הדגשה שכל מטרת נסיעתו צריכה להיות מוקדשת לשליחות האלוהית ולא לביקור משפחתי [שפתי כהן]. עצם ההליכה של משה, חרף הסכנה ומבלי שיירתע מפרעה, מזכה אותו בשכר ומעידה על בטחונו בה׳ [העמק דבר].
לגבי הציווי רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ, הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בשלושת האותות שכבר ניתנו למשה (הפיכת המטה לנחש, היד המצורעת והמים שהפכו לדם). אותות אלו נועדו לשכנע את בני ישראל ולא את פרעה, ועל כן הם מוגדרים כ"אות" – סימן הפונה אל השכל ומותיר לאדם בחירה אם להאמין בו או לא. לעומת זאת, המונח "מופת" מתאר פלא פיזי ועוצמתי שכופה את עצמו על האדם ומאלץ אותו לשים אליו לב [רש"ר הירש]. המופתים המוזכרים כאן הם עשר המכות העתידיות, והשימוש בלשון עבר ("אשר שמתי") מבטא ודאות מוחלטת, כאילו הדברים כבר הונחו בידו של משה [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור].
משה נדרש לבצע את המופתים, וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה, פנים אל פנים מול המלך, מתוך גבורה וללא מורא [רש"י, הדר זקנים], וכן לעשותם בדיוק נמרץ כפי שנצטווה, ללא כל שינוי, שכן כל סטייה מן הציווי עלולה לפגוע בהצלחת המופת [ספורנו].
החלק החותם את ההנחיה, וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, נועד בראש ובראשונה לחסן את משה מפני ייאוש. ה׳ מכין אותו לכך שפרעה יסרב פעם אחר פעם, כדי שמשה לא יחשוב ששליחותו נכשלה או שגמגומו הוא הסיבה לסירוב [רמב"ן, שד"ל, שפתי כהן].
הצהרה זו מעוררת את אחת השאלות התיאולוגיות המרכזיות בפרשנות המקרא: אם ה׳ הוא שמחזק ומקשה את לב פרעה, כיצד ניתן להאשים את פרעה ולהענישו, והרי נשללה ממנו הבחירה החופשית? הפרשנים מציעים כמה דרכים מרתקות ליישוב הדבר:
גישה אחת מסבירה כי מטרת חיזוק הלב לא הייתה לשלול את הבחירה, אלא להפך – לאפשר אותה. המכות היו כה קשות ומייסרות, עד שכל אדם רגיל היה נכנע ומשלח את ישראל רק מתוך חוסר יכולת לסבול את הכאב, ומתוך פחד מוות, ולא מתוך הכנעה אמיתית לרצון ה׳. לכן, ה׳ העניק לפרעה חוסן פיזי ונפשי כדי שיוכל לעמוד בייסורים. כך הובטח שהחלטותיו של פרעה, לכאן או לכאן, ינבעו מבחירתו העצמית ולא מתוך פאניקה ואימה [ספורנו, העמק דבר, חזקוני].
גישה נוספת מדייקת בלשונות השונים שבהם משתמשת התורה לתיאור עקשנותו של פרעה: "חיזוק" הלב משמעו נתינת כוח לסבול את המכה בשעת התרחשותה; "הכבדת" הלב מתרחשת כאשר המכה חולפת ופרעה בוחר להקל ראש ולחשוב שהיא לא תשוב; ו"הקשיית" הלב היא אטימותו בשעת ההתראה לפני המכה הבאה. בכל השלבים הללו, הבחירה החופשית נותרה בידיו [ברכת אשר בשם המלבי"ם]. יתרה מכך, עצם העובדה שה׳ הסיר את המכות פעם אחר פעם ונתן לפרעה הפוגה, היא זו ש"גרמה" לו להתחזק בדעתו הקדומה ולסרב, ומאחר שה׳ הוא שנתן את ההפוגה, הפעולה מיוחסת אליו, אך האשמה נותרת של פרעה [הכתב והקבלה, שפתי כהן].
לבסוף, יש המצביעים על כך שעל פי סגנון הלשון המקראית, כל תופעה מיוחסת ישירות לה׳ בהיותו הסיבה הראשונית לכל. פרעה לא נענש על כך שלבו היה חזק – שכן אין פסול בכך שמלך מגן על ארצו בעוז – אלא הוא נענש על חטאיו המקוריים, על השעבוד האכזרי ועל גזירת ההשמדה של ילדי ישראל. חיזוק הלב היה רק האמצעי שדרכו באו עליו המכות הראויות לו, כדי להוכיח את הצדק האלוהי בעולם [קאסוטו].