הרגע הגורלי שבו בשורת הגאולה עוברת מהמרחב הנבואי הפרטי אל הפומביות של העם המשועבד מתנקז למעמד אחד. בשלב זה, ההנהגה מתחלקת וכל אחד מהאחים ממלא את תפקידו המיועד כדי להבטיח את קבלת השליחות על ידי בני ישראל.
המילים וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן מעוררות את השאלה מדוע אהרן הוא הדובר ולא משה, שקיבל את הנבואה באופן ישיר. הפרשנים מסבירים כי אהרן היה דמות מוכרת לעם ובעל כושר דיבור [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, חלוקת התפקידים נועדה לשמור על כבודו ומוראו של משה מנהיג האומה; כדי שהעם לא יראה שמשה כבד פה ויזלזל במי שנשלח לגאול אותם, משה תפס עמדה של "רב" וסמכות עליונה, בעוד אהרן שימש כמתורגמן וכמליץ שלו, מתכונת שהמשיכה לאורך כל שנות הנהגתם [אבן עזרא, שפתי כהן]. אהרן נשא את נאומו בפני זקני העם ואסיפה כללית נרחבת [קאסוטו], כאשר הוא מוסר אֵת כָּל הַדְּבָרִים – ביטוי הכולל לא רק את גוף הציוויים האלוהיים, אלא גם את ההסברים והביאורים הנלווים אליהם, בדומה ליחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה [העמק דבר].
לאחר הדיבור, התבצע שלב ההוכחה המעשית: וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאותות אלו הם שלושת הניסים שה' הראה למשה בסנה: המטה שהפך לנחש, היד המצורעת, ושאיבת מי היאור שהפכו לדם ברגע שפגעו ביבשה [אבן עזרא הקצר, חזקוני, קאסוטו]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי זהות מבצע האותות בפועל. יש הסבורים כי אהרן הוא שביצע את האותות לעיני העם, על פי ציוויו של משה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, פרשנים אחרים טוענים כי משה בעצמו עשה את האותות, בדיוק כפי שה' ציווה עליו מראש, גם כאשר אהרן עמד לצידו [העמק דבר, קאסוטו].
השימוש במילה הָאֹתֹת אינו מקרי, וישנה הבחנה מהותית בינה לבין "מופתים". ה"אות" הוא פלא שנועד לשמש כהוכחה לאמיתות דבריו של נביא עבור אנשים שכבר מאמינים בה', אך זקוקים לאימות על זהות השליח. לעומת זאת, "מופת" מיועד לאנשים שכופרים בהשגחה האלוהית, דוגמת פרעה, ונועד להוכיח להם את כוחו של ה' ואת שליטתו בטבע מעל לכל כישוף. מכיוון שבני ישראל כבר האמינו בה', הם לא נזקקו למופתים שוברי טבע, אלא די היה להם באותות כדי להשתכנע שמשה אכן נשלח אליהם [פרדס יוסף].