משימת הגאולה דורשת שילוב כוחות מיוחד, והפסוק מכונן את חלוקת התפקידים המדויקת בין משה לאהרן, תוך הדגשה כי מקור ההצלחה של שניהם טמון בסיוע האלוהי.
תחילה מוגדרת שרשרת העברת המסר: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו – משה, שאינו זקוק לכישרון נאום מצטיין כדי לדבר עם אחיו, יקבל את ההנחיות מה' ויעביר אותן לאהרן [קאסוטו, שטיינזלץ]. וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו – ואהרן לא ימציא דברים מעצמו, אלא יהיה זה שישמיע את דברי משה באוזני אחרים בקלות וברהיטות [מלבי"ם]. חלוקה זו משקפת הפרדה מהותית בין תוכן הלימוד לבין אמנות הנאום; משה מייצג את האמת השכלית וההלכתית המדויקת, ואילו אהרן מתפקד כמתורגמן המסביר ומתאים את הדברים כדי שייכנסו ללב השומעים, בדומה ליחס המשלים שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה [רש"ר הירש, העמק דבר].
באשר לזהות השומעים, מספר פרשנים מציינים כי בשלב זה, תפקידו של אהרן כדובר יועד רק כלפי עם ישראל. משה עצמו היה אמור לדבר ישירות אל פרעה מפאת כבוד המלכות. רק מאוחר יותר, כשהמשיך משה לחשוש מכובד פיו, ניתן לאהרן התפקיד לדבר גם בפני המלך [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
למרות כישרונו של אהרן, ה' מבהיר כי אין די ברהיטות טבעית: וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ. הבטחה זו נועדה לנסוך חן בדבריו של אהרן [רמב"ן, ביאור יש"ר], ולהבטיח שהדברים יחדרו ללבו של פרעה מבלי שיתקומם ויגרש אותם מעל פניו [ספורנו, הכתב והקבלה]. מעבר לכך, יש כאן מסר למשה: ה' מראה לו כי צירופו של אהרן אינו מקנה יתרון טבעי של ממש, שכן שניהם לא ידברו בכוחם העצמי אלא רק מכוח הדיבור האלוהי שיושם בפיהם [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בהבטחה וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. לאחר שה' הבטיח להדריך אותם בדיבור, הוא מבטיח להדריך אותם גם במעשה ובביצוע האותות, כדי להורות להם את הדרך הישרה ללא טעויות [קאסוטו, קיצור בעל הטורים]. הדרכה משותפת זו לשניהם יחד נדרשה כעת, משום שבעקבות סירובו של משה וחוסר האמונה של העם, נוצר צורך בהכנה מחודשת לקראת הניסים שעתידים להתרחש [העמק דבר].