ברגע של סכנת חיים ממשית בדרכו של משה למצרים, מבינה צפורה כי העיכוב והקפדה האלוהית נובעים מאי־קיום מצוות המילה של בנם. מתוך תושייה מהירה, היא לוקחת את העניינים לידיה ומבצעת פעולה דרמטית כדי להציל את חיי בעלה, בפסוק המקפל בתוכו סמליות, מסירות וסוד.
וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר
הצֹר הוא אבן חדה או כלי משונן המשמש כאיזמל [אבן עזרא, רשב"ם, בכור שור]. השימוש באבן חדה דווקא, ולא בכלי מתכת, נבע מהשמרנות שאפיינה פעולות פולחן וקדושה בעת העתיקה; גם לאחר המצאת כלי המתכת, המשיכו עמים שונים, כמנהג אבותיהם, להשתמש בכלי אבן לעניינים מקודשים [קאסוטו, שד"ל, אם למקרא]. משה עצמו לא מל את בנו משום שהיה חלש וחולה בעקבות המפגש עם המלאך [חזקוני, בכור שור]. ייתכן גם שמשה תכנן להמתין כדי למול את בנו בכלי ברזל, המהווה מצווה מן המובחר, אך צפורה, שראתה את סכנת הנפשות המיידית, הזדרזה והשתמשה באבן שמצאה כדי לא לעכב את ההצלה [חתם סופר].
וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ
הבן טרם נימול משום שהיה רך בשנים, בגלל קשיי הדרך, או בשל הסכם מוקדם בין משה ליתרו אילו ילדים יימולו [שטיינזלץ, רש"ר הירש]. במעשה זה בחרה צפורה לכרות דווקא את הערלה, כדי שדם המצווה ישמש ככפרה ויציל את חיי אישהּ שנתחייב מיתה [העמק דבר]. עצם ביצוע המילה על ידי צפורה משמש מקור הלכתי לכך שאישה כשרה למול [תורה תמימה].
וַתַּגַּע לְרַגְלָיו
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שצפורה השליכה את הערלה או הנגיעה את דם המילה לרגליו של משה [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם]. מעשה זה פעל כעין קורבן וכאות הגנה, בדומה לדם קורבן הפסח שנמרח על המשקוף במצרים כדי למנוע מהמשחית לפגוע ביושבי הבית [אבן עזרא, חזקוני, קאסוטו]. דעות אחרות מציעות כי היא הנגיעה את הערלה לרגלי המלאך, כדי לסמן לו ששליחותו הושלמה והחטא תוקן [רשב"ם, תורה תמימה], או לרגלי התינוק עצמו כחלק מהשלמת פעולת המילה [תורה תמימה, חזקוני]. מנגד, יש המפרשים את הנגיעה לרגליים כתוצאה טבעית: מכיוון שצפורה לא הייתה מיומנת במילה, היא לא ידעה כיצד לעצור את הדימום, ודם רב זרם עד שהגיע לרגלי הילד [רלב"ג].
וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי
אמירה חידתית זו זכתה לפירושים מגוונים, הנחלקים בעיקר סביב השאלה למי פנתה צפורה בדבריה.
גישה אחת גורסת כי צפורה דיברה אל התינוק שנימול, שכן נהוג לכנות ילד ביום מילתו בשם "חתן" [ריב"א, ביאור יש"ר]. לפי גישה זו, היא זעקה כלפי בנה: אתה הגורם לכך שבעלי כמעט נרצח בגללך [רש"י, אבן עזרא הקצר], או לחלופין: אתה ניתן לי כחתן שדמו נשפך כדי לשמש כפרה על אישי [העמק דבר].
הגישה השנייה והנפוצה יותר סבורה שצפורה פנתה למשה. בתוך גישה זו ישנן מספר הבנות:
חלק מהפרשנים רואים במשפט ביטוי של אשמה והכרה בחטא: צפורה מודה שבגללה ובגלל התעכבותה נהיה משה קשור ו"מאורס" למוות ולסכנה [רש"ר הירש], או שהסכנה באה עליו משום שהתחתן איתה, אישה מדיינית [הטור הארוך, חזקוני].
פרשנים אחרים קוראים את המשפט כהצהרה של הצלה וברית מחודשת: בזכות דם המילה הזה הצלתי את חייך, וכעת אתה שב לחיים וניתן לי מחדש כחתן, "חתן דמים" שניצל ונרכש בזכות הדם [קאסוטו, ספורנו, נתינה לגר, שטיינזלץ].
זווית ייחודית מציעה כי הרקע לאמירה הוא אסטרולוגי. מאחר שמשפחת יתרו עסקה באצטגנינות, צפורה סברה שמשה נתון תחת השפעתו הקטלנית של כוכב מאדים השולט על דם. באמצעות דם המילה, היא ביקשה לבטל את הגזירה הקוסמית ולהכריז שהוא כעת מחותן לדם המצווה, ובכך לשכך את חמת המזל [מלבי"ם].